"אם עומר היה פה איתי עכשיו, הוא היה אומר לי, 'אבא, בוא נלך לשתות ביחד איזו בירה' ואז היה ממשיך במסלול החיים שלו שהוא אוהב, להיות לוחם. זו אבידה קשה ועצב גדול מבחינתי. אין רגע שאני לא חושב עליו, אין יום שלא נכנסתי לחדר והתפרקתי על האובדן שלו, שאין לי אותו יותר", אחרי שחגג יחד עם פיטר פלצ'יק (עד 100 ק"ג) את מדליית הארד המרגשת שבה זכה אמש (חמישי), מאמנו אורן סמדג'ה – עבורו זו הייתה מדליה אולימפית שנייה כמאמן ושלישית בסך הכל (אחת קבוצתית בטוקיו) – נפתח בריאיון ל-ynet ומספר את מה שעבר עליו מאז שבנו נהרג בעזה.
מאמן נבחרת הגברים בג'ודו, אורן סמדג'ה, לאחר מדליית הארד של פיטר פלצ'יק
(צילום: נדב צנציפר )
"כשפיטר זכה במדליה הרגשתי שאני לא מצליח לעמוד על הרגליים יותר", הוא אמר. "זה הזכיר לי את הרגע שבו הודיעו לי שעומר נהרג, את אותה דפיקה בדלת. רעדו לי הרגליים, התרסקתי ולא הצלחתי לעמוד, רציתי שיראו את הדגל שלנו, שאין לנו מדינה שחובטים בה. ההסברה שלנו דרך זכייה בשתי מדליות בערב אחד זה הדבר הטוב ביותר, אנחנו במלחמה פה ובמלחמה בכל רגע, בדיוק כמו שהרגשנו עם השנאה כלפינו, עם האיומים ברשתות החברתיות".
"אני רוצה להנציח אותו ואת יתר הלוחמים, ושהחטופים יחזרו כמה שיותר מהר הביתה", המשיך סמדג'ה. "צריכים להעריך את כל החיילים שעזבו הכל. אני העברתי את המסרים שלי למנהיגים שהגיעו לשבעה - שצריך לנצח במלחמה, ולהכניע את האויב בצורה מאוד ברורה. אנחנו מאבדים את הבנים הטובים ביותר שלנו, אנחנו במלחמה צודקת, אין שום מקום לאנשים האלו להיות בקרבנו. בפחות משנה איבדתי את אבא שלי ואת הבן שלי, דברים מתחוללים, אבל ברגע שרואים את המטרה לא מסיטים את העיניים".
הרגע שבו פלצ'יק ירד מהמזרן אחרי שניצח את יריבו השווייצרי דניאל אייך בקרב על הארד, כשסמדג'ה החל לדמוע בזמן שחניכו יורד לעברו, יורד על ברכיו והם התחבקו ארוכות, תונצח בספרי ההיסטוריה של הספורט הישראלי כאחד הפריימים המרגשים ביותר. "האולימפיאדה הזו לא רגילה, כולנו מבינים את זה, המאמנים והספורטאים. הגענו עם תיק של 800 ק"ג על הגב, להבין משמעויות ואפשרות שאם תהיה פה מדליה איזה אפקט זה יקבל. זה היה הפעם יותר בשביל המדינה. בדרך כלל כשאתה זוכה זה בשבילך, פה זה היה משהו אחר. הערך המוסף של לשמח מדינה שלמה, כשיש את ההורים השכולים, אלו שמחכים שיקיריהם יחזרו אליהם - היה לנו הפעם תפקיד משמעותי יותר והצלחנו בזה עם שני ספורטאים, מקווה שתהיה היום עוד מדליה. כל מי שמגיע לפה צריכים לחבק אותו, כל הצוותים עושים מעל ומעבר".
תספר על השבוע שעברת.
"היו לי ימים של בכי, תסכול, דאון. הסתגרתי לבד בחדר, לא רציתי שהספורטאים שלי יראו שאני מתפרק כל לילה בחדר שלי. דיברתי עם אשתי במהלך השבעה, היה לי חשוב לשמוע ממנה שזה בסדר שאצא לפה, ואז התחלתי לעבוד על עצמי, להביא את האנרגיה שלא תמיד הייתה לי. מדינת ישראל לא מפחדת משום דבר, הוכחנו את זה בכל דבר".
אורן, שמעת על החיסול של הנייה בכפר האולימפי - כמה זה גרם לך להרגיש טוב, נקמה באחד המנהיגים שאחראים על מה שקרה ב-7 באוקטובר?
"שמענו את זה, אבל לא מהמקום הזה. התחלתי לקבל עדכונים מהאישה שנשמור על עצמנו, קמנו בבוקר והבנו מה קרה. אנחנו הכי מרוכזים, הנקמה הכי טובה שלי שהם יראו אותנו קמים מהמשבר הזה משגשגים, מצליחים ומאוחדים ומפתחים את המדינה שהכי מגיע לה בעולם. שהם יחיו במקומות שלהם ויסתכלו עלינו צומחים, זה עם ישראל חי".
אנחנו עוסקים בספורט, ועד ליום השישי של התחרויות בג'ודו היינו בלי מדליה. כמה הטרגדיה שחווית הכניסה בך פרופורציות?
"זה היה מאוד קשה, אני סופר תחרותי. אם לא הייתי מגיע לפה זה היה להפסיד, כאילו הם הצליחו להכניע אותי - לכן באתי, עבור עומר ועבור הספורטאים. היה חוסר מזל בימים האחרונים, התמונה יכולה הייתה להיות הרבה יותר חיובית, אם היו הגרלות יותר טובות. קיבלנו הגרלות מול אלופי עולם מלפני כמה חודשים, בכל הקרבות הגענו עד לניקוד הזהב והיינו קרובים לסנסציות".
לא היה קל גם כאן מאז שהגעתם, בטח בצל האיומים עליכם.
"מאוד קשה, אסור לנו לפרט, אבל לא היינו חופשיים ואנחנו לא יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים כמו בשאר האולימפיאדות. נשמעים להוראות - להגיע ולחזור בשלום. קיבלנו איומים ברשתות החברתיות".
תספר על ההצלחה של פיטר.
"פיטר הוא לוחם אדיר שעשה תחרות אדירה. ההצלחה של פיטר היא ההצלחה של המדינה, איגוד הג'ודו, ועד אולימפי וכל הנבחרת".
