מכבי ת"א עוד תחטוף בטור הזה, אוי ועוד איך תחטוף. אבל דווקא הפעם רציתי להתחיל במילה לראשי היורוליג: כל המאבקים מול פיב"א, כל החוזים היקרים לשחקנים, ההגדלה ל-18 קבוצות כדי שיהיה אפשר להרוויח עוד קצת על חשבון הכוכבים השחוקים – והרמה הולכת ויורדת משנה לשנה. כרגע יש אולי 6-5 קבוצות ראויות, וכל השאר בעיקר מביכות את המפעל המפואר הזה. למשל ז'לגיריס קובנה הנוכחית שראינו ביום שלישי, ולמען האמת, כבר זמן רב שגם מכבי ת"א ברשימה. משהו בכל הפרויקט לא מנוהל נכון - גם ביורוליג וגם במועדון הצהוב – ושני הגופים הולכים ומאבדים רלוונטיות ועניין.
אולי למכבי ת"א יש שחקנים על הנייר, אבל יש לה בעיקר קבוצה גרועה. בנקודה מסוימת צריך לסמן את הגבול, ולומר שגם בלי מאמן שנשאר בבית, שחקנים שמרוויחים כ"כ הרבה כסף צריכים לדעת לבצע פעולות בסיסיות בכדורסל – למשל, לקלוע את הכדור לתוך הסל, המטרה העיקרית בסופו של דבר. גם בניצחון ב-16 הפרש בקובנה מכבי הייתה הקבוצה הפחות טובה על המגרש, שיחקה בלי תרגילים או מחשבה, וניצחה רק בזכות אחוז נדיר מחוץ לקשת ורמת ביצוע עלובה של הליטאים – שלפחות הניעו כדור והוציאו לפועל תרגילים. במקרה הזה, השחקנים, בדמות סקוטי ווילבקין וג'יימס נאנלי, פשוט היו טובים יותר מהקבוצה שמולם. מול יריבה בינונית במיוחד אתמול (חמישי), זריקות ההתאבדות שלא קשורות לכדורסל כבר לא נכנסו, ובאיירן מינכן פשוט לא התאמצה להביס.
52 נקודות. שיא שלילי צהוב באירופה, שמגיע אחרי אותו השיא של שמונת ההפסדים הרצופים. זה לא מקרה שהם באו יחד באותה תקופה ובאותה עונה. מכבי ת"א בנתה קבוצה חסרת אכפתיות ונטולת מנהיגים שטובה בעיקר בסיסמאות ולא יודעת לשחק. על איזה פלייאוף אתם מדברים? גם זה של ליגת העל נראה בסכנה. בבאיירן קיבלנו מופע היעלמות של השלשות, יכולת התקפית מתחת לכל ביקורת, מחסור באסיסטים ואפס משחק קבוצתי. ולחשוב שאחרי שלושה ניצחונות רצופים וההרגשה הטובה מליטא, הייתה תחושה שהשבוע יסתיים עם מספר ארבע.
אי אפשר להפיל את האשמה על אבי אבן, שאפילו העביר נכון את המשחק בקובנה וידע להשתמש ברוטציה היטב ואפילו לעשות סדרת חינוך לג'יילן ריינולדס. גם הוא אחראי, כמו כל הצוות המקצועי, לכאב העיניים העוצמתי שכרוך בצפייה במכבי ת"א משחקת, וביצע חילופים לא טובים במינכן, אבל אחרי כל ההאשמות לדרגים הבכירים מסביב, מתישהו גם השחקנים צריכים להפגין כבוד למקצוע ולאוהדים, לכל הפחות.
זה מה שיש לשחקני באיירן. כפי שאמרתי בפתיח, הם שייכים לרשימת הקבוצות שלא ראויות בעיניי למפעל כזה – אבל אי אפשר להאשים את השחקנים בחוסר רצון, כי על מה שחסר ביכולת הם מחפים בהוצאה לפועל של הגנה חכמה ודבקות בתוכנית המשחק של המאמן המבריק אנדראה טרינקיירי.