חצי שעה אחרי סיום גמר המונדיאל, שאם לא היה מצולם יהיה קשה לשכנע את ילידי 2040 כי הוא אכן קרה באמת, החל בארה"ב עוד מחזור של ליגת ה־NFL. לא פחות מ-15 משחקים שוחקו במקביל, באצטדיוני סולד־אאוט של 70 אלף צופים ומעלה. זה מעבר קל, פוטבול הוא כמובן גרסת הכדורגל העדיפה על האמריקאים, ובכל זאת היה משהו שונה הפעם.
ארגנטינה אלופת העולם - סיקור מיוחד
עמוק לתוך הערב, כשגם מחזור משחקי NBA הצטרף, עדיין דיברו באמריקה על סוקר, לא פוטבול, והשדרים במשחק בין ניו־יורק ג'טס לדטרויט ליונס הזכירו כי האצטדיון הזה, ה־MetLife בביצות של ניו־ג'רזי, יארח משחקים במונדיאל 2026.
3 צפייה בגלריה
המונדיאל הנוכחי חולל את פריצת הדרך המיוחלת של הכדורגל במדינה? אוהדי נבחרת ארה"ב מונדיאל קטאר
(צילום: גטי אימג'ס)
יכול להיות שהמונדיאל בקטאר היה זה שעשה עבור הכדורגל את הפריצה המיוחלת בארה"ב. זו הערכה זהירה - כבר היו סימנים כאלה בעבר שהתגלו כפטה מורגנה - אבל בחודש האחרון החליטו כל כך הרבה אמריקאים לחבק בפומבי את זהותם האמיתית כאוהדי כדורגל, שנראה כי הפעם אי־אפשר לחזור לאחור. בוודאי לא כשהמונדיאל הבא ייערך בבית. יש כמובן עוד הרבה זמן ומי יודע מה יקרה מחר בבוקר, אבל הנה כמה עובדות, הערכות, ספקולציות וגם תקוות למה שנראה בצפון אמריקה בקיץ 2026:
את המונדיאל יארחו 16 ערים בשלוש מדינות: 11 בארה"ב, שלוש במקסיקו, שתיים בקנדה. במקסיקו יהיה גועש, בארה"ב מתוקתק ובקנדה מנומס. כל המגרשים יהיו מלאים כל הזמן ופיפ"א לא תצטרך להמציא מספרי צופים שונים לגמרי ממה שרואות העיניים בטלוויזיה.
3 צפייה בגלריה
במקסיקו יהיה גועש, בארה"ב מתוקתק ובקנדה מנומס. ההכרזה על מארחות מונדיאל 2026
(צילום: גטי אימג'ס)
חוץ ממשחקי הבית של מקסיקו, לא תהיה תופעה שבה 80 אחוז מהקהל יהיה רק של אחת הנבחרות. זה לא יכול לקרות במדינה של 330 מיליון תושבים, שכולם בה מהגרים שהגיעו מכל מקום בעולם. אם נבחרת איטליה תואיל בטובה לעלות למונדיאל, היא תרגיש בבית במשחקים בניו־יורק.
נבחרות אסיאתיות לא יאמינו לעידוד שיקבלו בסן־פרנסיסקו. לקנזס סיטי יגיעו מזרח אירופיים מכל רחבי המערב התיכון, ויהיה פסטיבל בכל משחק של נבחרת אפריקאית באטלנטה. מקסיקנים יהיו בכל מקום, ומשחק של נבחרת ישראל בלוס־אנג'לס יהיה כאוס. גם חביב וגם מביך.
נשים וגאווה
בשדות התעופה יהיה צפוף ורועש, הג'אנק פוד שנמכר בהם יהיה רע וטעים, וכולם יעמדו יפה בתור לכל דבר, אבל ממש לכל דבר. אפשר יהיה ללבוש מה שרוצים במגרשים, אפשר יהיה להתחבק עם מי שרוצים, אפשר יהיה להניף שלטים. אף אחד לא יעז להגיד לאוהד אמריקאי שהוא לא יכול לנופף בדגל הגאווה או בסתם דגל שאמא תפרה לו. לארה"ב יש הרבה בעיות ומגרעות וחטאים מחוף לחוף, אבל לא ימותו אלפי אנשים בבניית המונדיאל הזה.
ברחובות ובמגרשים תהיה אבטחה שלא נראתה מעולם, כי זו אמריקה שבה לכל אחד יש רובה ארוך ופתיל קצר. יהיו אפילו יותר מרצ'נדייז מבדרך כלל, ופיפ"א תעשה אפילו יותר כסף שלא מגיע לה. יהיו כמובן שידורי טלוויזיה ברמה אחרת לגמרי, ובאולפנים האמריקאיים יהיו הרבה מאוד נשים, פרשניות ושדריות, כי הנשים פה הרבה יותר טובות מהגברים בכדורגל.
מה שבאמת אי־אפשר לדעת זה מי יהיה על המגרש, אבל אפשר לדעת מי לא. יכול להיות שרק ב־2026 יוכל לאו מסי, שעד אז כבר תהיה לו כרס קטנה שיגדל בישיבה בבריכה באחוזה שיקנה במיאמי, להבין את אחד ההישגים המשמעותיים והפחות מוערכים שלו - כזה שאף אחד לפניו, לא פלה ולא דייויד בקהאם, השיג: הוא הדביק את האמריקאים בכדורגל. לברון ג'יימס הצדיע לו שלשום. Game Over.
