כשאני חושב איזו תכונה הצילה את החיים שלי, מיד עולה לי בראש "אופטימיות".
יש משפט מהמם של ווינסטון צ'רצ'יל שאומר: "פסימי רואה את הקושי בכל הזדמנות, אופטימי רואה הזדמנות בכל קושי". כשהייתי צעיר, אופטימיות באה לי ממש בקלות. אני חושב שבתור ילדים קל לנו להתחבר לרעיון שאם משהו לא טוב קרה, היום זה לא אומר שזה יקרה גם מחר. אנחנו שוכחים דברים מהר וממשיכים קדימה. בתור ילד הייתי יכול להיות עצוב לגמרי מהפסד במשחק או ריב עם חבר וביום אחרי הייתי קם חדש ומוכן לחוויות טובות יותר.
אחד הסיפורים הכי יפים שלי בתור ילד היה משחק אליפות הנוער עם מכבי ר"ג. אני אקדים ואומר שהתואר הזה היה אחת המטרות הכי גדולות שלי בתור ילד. ממש סימנתי את זה כמטרת ביניים לקראת הגשמת החלום הכי גדול שלי, שזה להיות שחקן כדורסל בליגת העל. נתתי לזה כל כך הרבה משקל, שהמחשבה שהייתה לי היא שאם אני לוקח אליפות אני אהיה שחקן, ואם לא אז כנראה לא.
הייתה לנו קבוצה טובה והדברים נראו טוב. היינו פייבוריטים לקחת אליפות ודי הובלנו את הליגה כמעט כל העונה. את הפלייאוף עברנו עם המון קשיים בשלבים הראשונים, אבל הצלחנו להגיע לגמר נגד רמת השרון. הקבוצה הזו הייתה מאוד קשוחה ומחוברת, והצליחה בעזרת הגנה חזקה וכימיה מדהימה להיות אחת הטובות בליגה. היא זכתה בגביע ורצתה מאוד לקחת גם את האליפות. לפי השיטה אז נערכו שני משחקים בגמר, אחד בכל אולם, והאלופה היא זו שתנצח בשניהם או בהפרש גבוה יותר מהשנייה.
בגלל שסיימנו גבוה יותר בטבלה, המשחק הראשון היה בחוץ והקובע אצלנו. כשהגענו לאולם ברמת השרון הבנו שאנחנו לא הולכים לשחק רק נגד הקבוצה הקשוחה הזו אלא נגד עיר שלמה. האולם היה מלא בילדים ובמבוגרים עם חצוצרות ותופים, עד שלא היה מקום להכניס סיכה. לא הרגשנו בנוח. הם קפצו עלינו כמו אריות, היו יותר אגרסיביים מאיתנו, עם יותר ביטחון וגמרו אותנו מההתחלה. אחד הרגעים שאני זוכר במיוחד היה לקראת סוף המשחק, כשהם כבר הובילו ביותר מ-20 הפרש: עמדתי על העונשין ומרוב לחץ זרקתי איירבול (לא נגעתי בכלל בטבעת). כל הקהל צחק עליי…
המשחק נגמר בניצחון של 23 הפרש לרמת השרון, מה שאמר שכדי לזכות באליפות היינו צריכים לחזור לאולם שלנו ולנצח בהפרש גדול יותר. במעמדים כאלו זה דבר כמעט בלתי אפשרי. הייתי מאוד מאוכזב מעצמי, אבל בצורה לא ברורה כבר ביציאה מהאולם אמרתי למישהו שפנה אליי, בלי למצמץ - "אנחנו מנצחים אותם 30 בבית". איזה דבר יפה זה! לאורך 3 ימים בין המשחקים ראיתי איך אנחנו מנצחים. התפללתי, ביקשתי, דמיינתי את הניצחון. האופטימיות הביאה אותי לכדי כך שיכולתי לחשוב על משהו טוב שיקרה, בלי לחשוב בכלל על הסיכויים. אני יודע שאם הייתי מתחיל לחשב את הסיכויים, הייתי מצליח להאמין בזה.
באופטימיות יש משהו נאיבי. משהו שיודע שדברים טובים יכולים לקרות אם רק נביא את עצמנו בצורה מלאה לעולם. ידעתי שאם אני אשחק בלי פחד ואצליח לגרום לקבוצה שלי לשחק בלי פחד, אין גבול למה שיכול לקרות. זו הייתה תחושה מדהימה!
כשהגעתי לאולם שלנו אמרתי לכל הקבוצה להיכנס לחדר ההלבשה כי אני רוצה להגיד להם משהו. כולנו נכנסנו והתחלתי לדבר: "אחים שלי, זה המשחק האחרון שלנו העונה. אני יודע שאנחנו מגיעים במצב שלא רצינו, אבל עכשיו אין מה לעשות. דבר אחד אני יודע שאני הולך להביא למגרש, ואני רוצה שגם אתם. שחקו בלי פחד. לא משנה מה יקרה היום, אנחנו הולכים לתת את כל מה שיש לנו. לא משנה אם ננצח או נפסיד, אנחנו הולכים הביתה בתחושה שנתנו הכל!" עשינו בינינו הסכם בעיניים ויצאנו לדרך.
הפעם אנחנו קפצנו עליהם כמו אריות. שלטנו בכל המשחק והרגשתי שהוא יכול להימשך שעות. נתתי את כל כולי ולא הרגשתי עייפות לרגע. שמרתי, תקפתי, מסרתי והשחקנים בקבוצה שלי, שאני כל כך גאה בהם, פשוט נתנו הצגה וביחד הצלחנו לנצח ב-33 הפרש! חגגנו באולם שלנו אליפות ראשונה של הקבוצה. בקריירה של 20 שנה בתור כדורסלן מקצועני, אני עדיין מחשיב את הרגע הזה כיפה ביותר בקריירה שלי.
אני לא יודע מה היה קורה אם היינו מפסידים - כי לא הפסדנו - וזה היה שיעור מעולה לאופטימיות. השיעור הזה לימד אותי שלא משנה באיזה מצב אנחנו נמצאים בחיים, הכל יכול להשתנות ברגע שאנחנו מחליטים להתחבר לאמת שלנו ולהקשיב לקול הפנימי. לא צריך להיות הגיוניים וריאליים, פשוט צריך ללכת עם האמת ולהאמין בדברים הכי גדולים שאפשר להשיג. "בן אדם לא משיג את מה שהוא רוצה בחיים, אלא את מה שהוא רואה כאפשרי עבורו".
*אפשר למצוא את עודד שעשוע גם באינסטגרם
גם אתם רוצים להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
