שיאן השערים העונתי של הפועל ת"א, הכובש הגדול ביותר של המועדון באירופה, מלך השערים של נבחרת ישראל במוקדמות יורו 2016, אחת ההעברות הגדולות ביותר של שחקן ישראלי באירופה, 7.5 מיליון יורו ששילמה רד בול לייפציג לאוסטריה וינה. את כל אלה השיג עומר דמארי, שהפך אי־שם באמצע העשור שעבר לאחד השחקנים האיכותיים בכדורגל הישראלי.
אך באותה מהירות שהקריירה נסקה, כך גם הייתה הדעיכה. היום צריך החלוץ (31) - שהפך לאייקון הקרוב ביותר לסמל של האדומים מת"א בשנים האחרונות - לחשב מסלול מחדש.
רק חמש שנים וחצי חלפו מהחתימה בלייפציג מהבונדסליגה, כשהיה בשיא כושרו. אלא שאז הגיעו מחלת הנשיקה, ומעבר לא מוצלח בין שלוש הקבוצות של רד בול (לייפציג, זלצבורג וניו־יורק). בינואר 2017 חזר ארצה, שיחק שנתיים במכבי חיפה ועוד שנתיים בהפועל ת"א, ובשתיהן כבש בסך הכל שמונה שערים. בעונה החולפת הסתפק בשניים בלבד.
כמו הדוד שלו, גבי אשכנזי, דמארי אינו מרבה בראיונות. אבל עכשיו, עם תום העונה שחלק ניכר ממנה ישב על הספסל, הוא מדבר בלי פילטרים. "אני יושב וחושב מה קרה לי בדרך", אומר החלוץ שלא נמצא בתוכניות של הפועל ת"א לעונה הקרובה. "ברור שעשיתי טעויות בקריירה, בעיקר בבחירת קבוצות, אבל היו לי הצעות שלא יכולתי לסרב להן".
תפרט, איפה טעית?
"הייתי צריך להישאר עוד שנה בווינה לפני המעבר לגרמניה. יש גם את ההגעה למכבי חיפה, מועדון עם התנאים הטובים בארץ, אבל הדברים לא התחברו. היה עניין של פציעות, חוסר ביטחון ומזל שהובילו למערבולת. זו הייתה תקופה ארוכה שלא הלך לי שום דבר. דברים שהלכו בקלות בגיל 24 הפכו קשים יותר".
מכבי ת"א הגישה לך הצעה גבוהה בעבר. מצטער שלא הלכת לשם?
"בכלל לא. נכון שזה מועדון מצליח, אבל גם בדיעבד לא הייתי עושה מעבר כזה. הרבה אנשים התפלאו, אבל זה לא דיגדג לי אפילו לרגע. אני אוהד הפועל ת"א מגיל צעיר".
ועכשיו, השחרור הצפוי מהפועל מוכיח שלא משתלם להיות סמל ולעשות ויתורים כספיים למועדון שאתה אוהד?
"אני לא מחפש להיות סמל, ולא תייגתי את עצמי ככזה. כל שחקן צריך ללכת עם מה שהוא מאמין בו ולא להיכנע ללחצים מסביב. אמרתי תמיד שאשחק רק בהפועל ת"א בכל מצב. העניין הכספי לא הנחה אותי. גם אם אעזוב, תמיד אשאר אוהד. אני מעריך את התמיכה שקיבלתי מהאוהדים".
אז מה יהיה עכשיו?
"אני דווקא מרגיש שיצאתי מהמערבולת. חוזר לעצמי, לא שכחתי לשחק כדורגל. ברור לי שאני לא נקי מאשמה במקום שהקריירה שלי הלכה אליו, לא הייתי מספיק טוב, אבל עכשיו אני הכי מאמין בעצמי".
הביקורת, התסכול, הגעגוע
כלפי הבעלים של הפועל ת"א אין לדמארי טענות. "הם נתנו לי הרגשה שירצו אותי בעתיד, גם אם אשחק במועדון אחר, ואני מאמין להם. מהרגע הראשון הם היו ישרים איתי", אומר החלוץ, ועובר להתקפה: "יש אנשים בהפועל שעושים יותר נזק מאשר מועילים".
מי בדיוק?
"לא אזכיר שמות ולא אכנס למקומות האלו. כולם יודעים על מי אני מדבר. עד היום לא המאמן ולא אף אחד אחר דיבר איתי אם אני ממשיך או לא. סיימתי חוזה, אבל אני מודע לזה שיש אי־ודאות בגלל הקורונה".
איך הליגה היום יחסית לעבר?
"הכדורגל היום יותר מדי טקטי, ומאמנים פוחדים להפסיד. כולם חושבים שהם דייגו סימאונה, ומפספסים שחקנים שרוצים להראות מה הם יודעים לעשות עם הכדור. שחקני התקפה עושים הגנה, רודפים אחרי מגן, וככה לא מראים יכולות".
והרמה של השחקנים?
"ברור שאין שחקנים כמו שהיו לפני עשר שנים. הדור של היום פחות איכותי. אין היום שחקנים ברמות של גילי ורמוט, הישראלי הכי גדול ששיחקתי איתו, או איתי שכטר. כשהגעתי למועדון לא הייתי ישן לפני האימונים. היום כל אחד יכול לשחק בהפועל ת"א. זו ממש לא אותה הקבוצה, ועוד יותר מתסכל שאני אפילו לא חלק מזה".
הכאב, האכזבה, העתיד
איך באמת הרגשת כשאיבדת את המעמד שלך?
"כואב לי שאני לא משחק, אבל ברגע שהבנתי שהסיבות לא מקצועיות היה לי קל יותר להתמודד עם המצב. הבנתי בנקודה מסוימת שלא בונים עליי לעונה הבאה".
ויתרו עליך כבר בקיץ שעבר, אבל הקהל לחץ והוחזרת.
"ביקשו שאלך לקראת המועדון ואקצץ בשכר, וכבר אז הבנתי שלא רוצים אותי. הצעתי להם שניפרד, הגענו לסיכום, אבל אז האוהדים לחצו וחזרתי הרבה בגללם. לא הרגשתי שמישהו בקבוצה באמת נלחם שאשאר. אני לא אחד שמתכחש, לא עמדתי בציפיות מהרגע שחזרתי ואני לוקח אחריות. אבל גם היו נסיבות של פציעות ולא באמת קיבלתי גיבוי מקצועי".
מה קרה עם ניר קלינגר?
"עד עכשיו אני לא מבין מה קרה תחת קלינגר. היו סיטואציות שלא שיחקתי בכלל, ואני ממש לא יודע למה. הייתי יכול לעזור, אבל היו משחקים שקלינגר העדיף לא להלביש אותי. אני חושב שניר מאמן מצוין, שמן הסתם רוצה שהפועל תנצח, אבל הוא פשוט לא החזיק ממני והאמין באחרים. אני לא שחקן שמורגל לעלות מהספסל, אלא כזה שנבנה מביטחון דרך ההרכב, וזה לא קרה אצל קלינגר. אני לא נכנס למלחמות איתו. לא היה בינינו חיבור, וזה בסדר".
והיחסים עם משה סיני?
"משה סיני הוא אולי השחקן הכי גדול שהיה להפועל ואני מכבד אותו, אבל לא הייתה בינינו כימיה. היו כמה דברים שאני לא חושב שהם היו מקצועיים, אבל אני בטוח שגם הוא רצה בהצלחת המועדון".
ולסיום, לא היו הרהורי פרישה?
"ממש לא. יש בי את התשוקה והרעב להצליח, ואני משוכנע שעוד אספק את המספרים שלי בליגת העל. אם אראה שזה לא קורה, בסוף העונה הבאה אתלה את הנעליים. אני הכי ביקורתי כלפי עצמי, לוקח אחריות על כך שלא סיפקתי את הסחורה. חלוץ נספר בשערים, ואני מספיק חזק נפשית ומנטלית כדי לחזור לעצמי".
