שרון קנטור ידעה שזה אתגר גדול במיוחד - לנצח את כל חברותיה לנבחרת האיכותית שבנה שחר צוברי ולקחת את הכרטיס היחיד לתחרות השייט האולימפית בדגם החדש, הפויל, זו חתיכת משימה קשוחה. אבל קנטור בת ה-21 לא נבהלה, ובתום דרמה גדולה זכתה במדליית הזהב באליפות העולם בגלישת רוח באיים הקנאריים והבטיחה את מקומה בפריז.
עד כמה האיכות של הנבחרת הישראלית גבוהה תעיד העובדה כי קנטור השאירה מאחור את אלופת העולם הקודמת, שחר טיבי (נפסלה בשל זינוק מוקדם ברבע הגמר) ואת סגנית אלופת העולם קטי ספיצ'קוב שהסתפקה במדליית הארד. הגולשת הצעירה, בת מושב אביחיל שבעמק חפר, החלה את דרכה בשייט בגיל תשע, כשהגיעה לחוג בזכותה אחיה הגדול. קנטור היא חולת ספורט שהייתה צריכה לבחור בין ההצלחה שלה באתלטיקה - זכתה בסגנות אליפות ישראל בריצות קצרות - לבין הגלישה.
"הייתה לי התלבטות ברגע האחרון אם ללכת להתחרות בארץ לקראת יציאה לתחרות גלישה בינלאומית או באליפות ישראל באתלטיקה, הלכתי לגלישה ובכיתה ח' פרשתי מאתלטיקה", היא מספרת. "הבנתי שאני הולכת על הגלישה בכל הכוח".
וכן, היא גם מגיעה ממשפחה של ספורט. אביה סטיבן, שעלה לארץ מדרום-אפריקה, נחשב לשחקן סקווש מצטיין, אבל ויתר על הקריירה לטובת קצונה בצנחנים, בהמשך שימש יו"ר איגוד הסקווש במשך עשור וכיום הוא רוכב אופניים. אימה נורית התחרתה באתלטיקה, עד שהתאהבה בסוסים והפכה לרוכבת מקצוענית.
קנטור, כאמור, בחרה בסוף בים. היא הצטרפה לחוג השייט במכמורת, בכיתה ו' כבר הייתה אלופת ישראל ומכיתה ז' החלה לטוס לתחרויות בינלאומיות, מהן חזרה עם תארים: פעמיים מדליית ארד באליפויות אירופה עד גיל 15, אלופת אירופה עד גיל 17 ושלישית בעולם בקטגוריית הגיל הזו.
אגב, ההצטיינות וההשקעה הגדולה בספורט לא באו על חשבון הלימודים. היא סיימה תיכון עם בגרות מלאה, כולל חמש יחידות כימיה ומתמטיקה, ובצבא היא שירתה עד לפני חודשיים כספורטאית מצטיינת בבא"ח חיל הים בחיפה.
"את מרחפת על המים"
אחרי שהפכה לאלופת העולם, תואר שמצטרף להישג נוסף שלה, אלופת התחרות הקדם־אולימפית שנערכה באתר במארסיי, התפנתה קנטור לראיון מיוחד ל"ידיעות אחרונות" מחדרה בבית המלון בלזונרטה. "זו הייתה תחרות מטורפת. היה לחץ שידענו שזה הכל או כלום, אבל שמתי את זה בצד ורציתי ליהנות מהסיטואציה. כשעליתי לגמר אמרתי לעצמי שיש לי מדליה ואני יכולה גם לנצח את התחרות הזו. נתתי תחרות יחסית טובה ויציבה ואתמול נתתי את הנשמה שלי, את כל היכולות שצברתי לאורך כל השנים. כל הדברים התמזגו לסיטואציה הזו, אני מאושרת".
כמה עשרות מטרים מקו הסיום, הסתכלת לאחור, ראית ממרחק משמעותי את הבריטית אמה ווילסון והתחלת לחגוג.
"זה היה רגע מטורף. הסתכלתי אחורה כל רגע, לראות שלא עוקפים אותי. הייתי חסרת מילים. אמרתי לעצמי 'וואו, אני עושה את זה, חוצה את הפיניש ואני אלופת העולם'. לא הצלחתי להחזיק את ההתרגשות והראיתי את זה עוד לפני שעברתי את הקו, זה היה רגע עוצמתי".
"אני באמת הכי גאה בעולם שעמדתי על הפודיום עם קטי, שהרמנו את הדגל שלנו הכי גבוה שאפשר. זה המסר הכי טוב שלנו לעולם, להראות לכולם שאנחנו חזקים ולא פראיירים, שמדינת ישראל ועם ישראל חזקים מתמיד, בעיקר בימים אלו"
עד כמה החלפת הדגם מה-RSX לפויל, שמחייב גם עלייה במסת משקל, הייתה טובה מבחינתך?
"זה שינוי גדול. היו בנות טובות מאוד בנבחרת וידעתי שאם יהיה שינוי אז יהיה מקום לצעירות לפרוח. באיזשהו מקום כולנו די שוות מבחינת יכולות. זה דגם שצריכים להיות גדולים יחסית ודי כבדים, אבל אני לא מחפשת להשמין בטעות. לאורך הקמפיין אמרתי שחייבים לעלות במשקל כדי להיות כבדים, אבל אז הסתכלתי על הכבדות וראיתי שהן מתקשות ברוחות הקלות והחלשות, לא מצליחות להתחיל את השיוטים. אמרתי לעצמי שיש פה בעיה, שצריך למצוא איזון. אז מאוד התחזקתי, העליתי מסת שריר ונשארתי מספיק מהירה".
הדגם הזה יותר אקסטרימי, נראה שאת נהנית מזה.
"זה כל כך כיף, אי-אפשר להסביר את המהירות, את מרחפת מעל המים, כל רגע את יכולה לעוף. את מגיעה למהירות של 50-52 קמ"ש, זה מדהים".
איך זה להתאמן תחת שחר צוברי?
"אני ושחר ביחסים טובים, הוא מאמן מעולה, מרגישים שהוא היה פעם גולש. הוא הגיע אלינו רגע אחרי הפרישה, הוא מבין אותנו, יודע מה לומר ברגעים הנכונים, מכיר כל אחת מאיתנו ומה יעזור לקדם אותנו. הנבחרת הזו עובדת מעולה בעיקר בזכותו".
בעבר היו בענף הרבה מאבקים מכוערים, איך זה עבד הפעם?
"אנחנו מגובשות. קטי, למשל, לא איתנו בנבחרת, אבל אנחנו ביחסים מעולים. היא ספורטאית אדירה שהגיעה לאולימפיאדה ואמרתי לעצמי שגם אני הייתי רוצה לעשות דבר כזה".
זכית גם בתחרות הקדם-אולימפית באתר במארסיי, יהיו ממך ציפיות אדירות.
"גם שם לקח לי זמן להתניע, אבל אני יחסית ורסטילית. יש את הציפיות של אחרים ויש את שלי. אני יודע שאני מסוגלת, יש לי ציפייה מעצמי להיות אלופה אולימפית. אתן לעצמי טיפה שקט עם חברים ומשפחה ואכנס שוב לעניינים".
אחרי 7 באוקטובר, איך זה היה מבחינתך להשמיע את התקווה ולהניף את הדגל הכי גבוה באליפות העולם?
"טירוף שזה קרה בימים האלו. אני באמת הכי גאה בעולם שעמדתי על הפודיום עם קטי, שהרמנו את הדגל שלנו הכי גבוה שאפשר. זה המסר הכי טוב שלנו לעולם, להראות לכולם שאנחנו חזקים ולא פראיירים, שמדינת ישראל ועם ישראל חזקים מתמיד, בעיקר בימים אלו".
