עודד קטש התעקש. התעקש לפתוח שוב עם אותה חמישייה כמו נגד מונאקו, למרות שהיא לא תיפקדה; התעקש להשאיר את ווייד בולדווין על המגרש ולהסתכן באיבוד שלו לכל המחצית אחרי שביצע שתי עבירות בחצי הדקה הראשונה; התעקש להכניס לעניינים בכוח את ג'וש ניבו שקיבל יותר כדורים מתמיד, מה שתקע את ההתקפה בדקות הפתיחה (הסנטר היה היחיד פרט ללורנזו בראון שקלע סל שדה ברבע הראשון). אבל קטש גם יודע להרפות, וזו הסיבה שמכבי ת"א סיימה את צמד המשחקים מול היריבות הצרפתיות בשני ניצחונות אחרי קאמבק מפיגור דו-ספרתי. והקהל אפילו שר בשמו של קטש.
המאמן מאמין מאוד בדרך שלו ולא מוכן עדיין לוותר על מה שנראה לו נכון. החמישייה של בראון, בולדווין, אוסטין הולינס, אלכס פוית'רס וניבו כבדה מדי, ומובילה לכך שמכבי פותחת במומנטום שלילי ונכנסת לבור שהמחליפים צריכים להוציא את הקבוצה ממנו. אולי הוא רואה באימונים משהו אחר שמשכנע אותו בצדקתו. הדבר החשוב הוא שזה נגמר בשלום, והמאמן והאוהדים יכולים ללמוד מכך המון – שההרכבים הנמוכים עובדים כרגע טוב יותר, שפוית'רס וניבו לא יכולים לשחק יחד, שהדרך הטובה ביותר בה הקבוצה הזו תוקפת היא כשהיא משחקת מהר עם שחקנים דינמיים - וכאן בלט בונזי קולסון שהיה מצוין בשני צידי המגרש.
ואחרי ארבעה משחקים במאזן 1:3, בהם מכבי שמרה על הבית, טוב לדעת שהפגמים לא עלו לקבוצה בהפסדים מיותרים, ושיש דברים בטוחים שאפשר לבנות מהם הלאה: הקו האחורי של בראון ובולדווין פנטסטי, רומן סורקין הפך לשחקן מפתח (השלושה האלה היו אחראים לצמד הקאמבקים), ההיכל חזר להיות מפחיד וביתי, וכשהיא רוצה, הקבוצה מסוגלת לשחק הגנה. בטוח גם שרפי מנקו יעוף לספסל עשר שניות אחרי כל החטאה, אבל זו בעיה אחרת.
נכון, ההגרלה נוחה, ובשבוע הבא יש עוד משחק בית שצריך לקחת מול פנאתינייקוס - אבל גם הגרלה נוחה צריך לדעת לנצל. רק לזכור שלא בכל פעם תגיע מונאקו עם מייק ג'יימס בתפקיד סקוטי ווילבקין שהשתולל בדקות הסיום, או וילרבאן שברגע שהפסיקו להיכנס לננדו דה קולו השלשות לא מצאה רעיונות מעבר לכדורים שנשלחו ליוסופה פאל הענק.
הביטחון בו התמלאו האוהדים יילך איתם לדרבי בגמר גביע ווינר (לא אהבתי את השירה נגד הפועל בסיום), וגם הוביל לדיונים ראשונים ביציע על הזמנת כרטיסים לפיינל פור. קצת מוקדם, תרגיעו. מצד שני, קשה להאשים קהל שעבר כאלה תלאות באירופה בשנים האחרונות ורואה שבריר של אור בקצה המנהרה.