לא היה שילוש קדוש מזה בעולם הספורט. מאמן יהודי, בן למהגר מרוסיה שגדל בברוקלין וילד מלואיזיאנה, שגדל עם עבדים אמיתיים והיה צריך לצייר סימנים לאביו האנאלפבית על אדמת שדות הכותנה כדי שאביו יוכל לחשב, שהתחברו ביחד בעיר הכי אירית, קתולית ולבנה באמריקה כדי לייצר שושלת ספורט שלא הייתה ולא תהיה כמוה בספורט האמריקאי.
"זאב בודד": המדור של זאב אברהמי
ביל ראסל, שהלך לעולמו ביום ראשון בגיל 88, היה הווינר המושלם. 11 אליפויות ב-13 שנים, שתי האחרונות כמאמן-שחקן, המאמן השחור הראשון בספורט המקצועני באמריקה, והמאמן השחור הראשון לזכות באליפות. ואני לא בטוח שזה המספר הכי מרשים, כי יש את זה: 14 פעמים התייצב למשחק מספר 7 בסדרת פלייאוף, תחיה או תמות, ו-14 פעמים הקבוצה שלו ניצחה. עד שג'ורדן הגיע, זה היה טיעון סופי בשאלה מי הוא הכדורסלן הגדול בהיסטוריה.
11 אליפויות הביא לעיר בוסטון, אבל כשבנו שם את המנהרה המובילה לעיר, קראו לה על שם טד וויליאמס, השחקן של קבוצת הבייסבול שהייתה הסמל ללוזריות הבוסטונאית. אבל היא הייתה לבנה, טהורה. 11 אליפויות הביא ראסל לבוסטון הגזענית, ובשעות שהזיע את לחמו על הפרקט של הגארדן, נכנסו לביתו בוסטונאים. לא גנבו, לא שדדו, לא בזזו ולא שברו דבר. רק כרעו מעל מיטתו של ראסל, הטילו את צואתם ומרחו אותה על הקירות. אנחנו לא רוצים ניגרים בבוסטון.
ראסל היה השחקן השחור הראשון שהעז לחבר לגוף האלוהי והאתלטי שלו מודעות חברתית ואת האומץ להתבטא. הוא צעד לצידו של מרטין לותר קינג והפגין בעד מוחמד עלי. קשה לשחזר את מה שעשה ראסל על המגרש, בטח מבחינת אחוזי הניצחונות ואצבעות הטבעות, אבל כל כריעה על הברך, כל הפגנה של אתלטים שחורים נגד גזענות ובעד צדק ושוויון חברתי התחילה אצל ראסל. כשג'קי רובינסון, השחור הראשון ששבר את מחסום הצבע בבייסבול, מת ב-1972, אשתו ביקשה מראסל לשאת את ארונו. אחד הרגעים המרגשים בעשרים השנים האחרונות ב-NBA הוא רגע הזכייה של קווין גארנט עם בוסטון באליפות ב-2008. גארנט נותן ראיון מטורף של שלוש דקות עם שדרית הקווים, מסתובב ומוצא את ראסל מאחריו. "עכשיו יש לי אחת משלי", אומר גארנט ומחבק את ראסל אליו, ברגע שבו הרוחניות נפגשת עם החומריות, "אני מקווה שעשיתי אותך גאה היום".
"מה שהם אומרים עליך, טוב או רע, נאמר בלי שהם בכלל מכירים אותך", אמרה לו אמו כשהיה ילד, "הם בסך הכל מנסים להילחם בשדים של עצמם". האם יש מחמאה גדולה יותר לספורטאי הקבוצתי האולטימטיבי, לווינר הגדול ביותר בתולדות הספורט הקבוצתי, מאשר העובדה שפרק הספורט בקורות חייו הוא הפרק המשני?
הוא החרים את טקס ההכתרה שלו להיכל התהילה של הכדורסל לאחר שהכריז שמדובר במוסד גזעני. ב-1961 ראסל היה אמור לשחק במשחק ראווה נגד סט. לואיס בלקסינגטון, קנטקי. המסעדה במלון פיניקס בעיר סירבה לשרת את ראסל ושחקנים שחורים אחרים. ראסל קרא לחבריו לחדר והם החליטו להחרים את המשחק, השחקנים השחורים בקבוצה היריבה הצטרפו אליהם. ב-1964 בוסטון הייתה הקבוצה הראשונה שעולה למגרש עם חמישייה שחורה. "אנחנו נמצאים במקום שבו אנחנו יכולים לקבוע את ההיסטוריה של השחורים באמריקה בעצמנו. זה הדבר הכי חשוב בחיי", אמר אז ראסל, "זהו מסע בודד. אני איש בודד. הקבוצה נותנת לי משמעות של להיות חלק ממשהו גדול יותר", אולי זה מסביר איך איש שהיה מופקד על הגנה וריבאונדים הפך לשחקן הקבוצתי האולטימטיבי.
ראסל, למרות ששיחק באחת הערים היותר לבנות וגזעניות באמריקה, בנה את התשתית לספורטאים-אקטיביסטים שמעורבים חברתית ופוליטית. זוהי מורשת הרבה יותר גדולה מרשימת התארים העצומה שלו. אבל כעת, אחרי מותו, ובלי להוריד ולו במעט מחשיבותו הן כשחקן ובמיוחד כלוחם זכויות האזרח, צריך לשאול איך זה יכול להיות שגם שישים שנה לאחר שראסל פרץ לזירה החברתית, ספורטאים ואזרחים שחורים באמריקה עדיין נאבקים על האלף-בית של זכויות האזרח עבור עצמם. במילים אחרות: ככל שהמאבק של ראסל היה חשוב, האם הוא באמת הצליח?
משחק עבור הסלטיקס, לא עבור בוסטון
“הוא היה ההתגלמות של האיש הגדול", אמר עליו קארים עבדול ג'באר, "לא בגלל המימדים שלו אלא בגלל הגודל של הלב שלו". הוא שינה את התודעה של הכדורסל כשהחליט שהוא הולך נגד הזרם שקבע שאסור לרגליים לעזוב את הפרקט, בעיקר בהגנה, ושינה את התודעה של השחקנים כמו עבדול ג'באר לגבי היכולת והצורך שלהם להשתמש בכישרון ובחשיפה שלהם כדי לשנות את הנוף של הצדק החברתי והשאיפה לשוויון באמריקה.
מייקל ג'ורדן כתב אחרי מותו של ראסל כי היה "פורץ דרך שסלל את הדרך עבור כל שחקן שחור שהגיע לליגה, כולל אותי". ג'ורדן היה שחקן גדול ולאחר הפרישה שלו הפך לאחד השחורים היחידים שבבעלותם קבוצה בספורט המקצועני באמריקה, אבל לאיזה מאבק חברתי או פוליטי אמיתי ג'ורדן גייס את עצמו בארבעים השנים האחרונות? הרפורמות שראסל גייס את עצמו אליהן עזרו להפוך את הדור הנוכחי של הכדורסלנים לעשירים יותר, מפורסמים יותר, בעלי השפעה הרבה יותר גדולה, בעיקר על צעירים, כדי לטוות חברה אמריקאית צודקת יותר עבור שחורים, והזדמנות שווה עבורם גם מחוץ לעולם הספורט והבידור.
אבל זה לא ממש קרה. קיים כמעט קשר הפוך בין ההצלחה הכספית של שחקנים בעשורים האחרונים לבין האמירה שלהם. קיימת אמנם התגייסות של ספורטאים רבים לאירועים נקודתיים כמו לאחר הרצח של ג'ורג' פלויד. אבל אזרחים שחורים באמריקה ממשיכים להיות קורבנות יומיומיים של אלימות משטרתית בעיקר לבנה. ראסל הבין שהמאבק הסיזיפי הזה, הוא מאבק יומיומי, שאסור להניח לו עד שאמריקה תהפוך לעיוורת צבעים. עבדול ג'באר נאבק בזה עד היום. ספורטאים שהעזו לנסות להיאבק בסדר הקיים כמו קאפרניק, מחמוד עבדול ראוף וקרייג הודג'ס טואטאו מסדר היום הספורטיבי. לברון ג'יימס, אולי הספורטאי הכי משפיע בעולם כיום, מפחד לבקר את סין, אולי המדינה הפושעת ביותר בכל מה שקשור לזכויות אדם, כי הוא לא יכול לסכן את גרף מכירות הנעליים שלו. שתי הדמויות הכי מעורבות במאבק החברתי-פוליטי ב-NBA הם גרג פופוביץ' וסטיב קר, שני מאמנים לבנים. "קיימות שתי חברות באמריקה", אמר ראסל בריאיון ב-1983, "ואני חייב להבין ולהפנים ולהכיל את זה כדי לא לחיות חיים של מטורף".
7 צפייה בגלריה
שתי הדמויות הכי מעורבות במאבק החברתי-פוליטי ב-NBA הם גרג פופוביץ' וסטיב קר, שני מאמנים לבנים
(צילום: AP)
כדי לא להשתגע, ראסל יצא נגד העיר שאותה הוא ייצג. הוא שנא את בוסטון. "בוסטון היא שוק פשפשים של גזענות", הוא טען פעם כשהוא מנתץ לרסיסים את אופוריית האליפויות ואת האימאג' של העיר כקן תרבותי, דמוקרטי וחינוכי. כשבוסטון החליטה להעלות את הגופיה מספר שש לתקרת ההיכל, ראסל הסכים להגיע בתנאי אחד: בלי קהל, בלי טלוויזיה. הקהל של בוסטון שנא את ראסל בגלל שהוא לא הפסיק ולא פחד להזכיר להם בדיוק מי הם ומה הוא חושב עליהם. הוא לא נתן לכדורסל להסתיר את זה, להיפך.
מהבחינה הזו, המורשת של ראסל נכשלה: השחקנים מהדורות שבאו אחריו פוחדים להרגיז, הם מתקשים לוותר על חיבוק האהבה. ראסל הבין שהוא שחקן מוכשר בקרקס שאמור לשעשע בעיקר צופים לבנים שיכולים להרשות לעצמם כרטיסים וערב בהיכלי הכדורסל. הוא הבין את הפוטנציאל להשפיע ולא פחד מהתוצאות. הוא לא היה מוקף ביועצי תדמית שהסבירו לו שעדיף לשתוק ולא לעורר מהומות כדי לא לפגוע בתדמית ובפוטנציאל של המוצר שנקרא ביל ראסל. הוא ראה את עצמו כמוצר חיוני מבחינה חברתית, הוא היה עמיד לקפיטליזם הספורטיבי. אין יותר באמת ספורטאים כאלו.
"כדורסל זה לא מה שאני, אלא מה שאני עושה", אמר בעבר ראסל, "אני לא שחקן כדורסל, אני גבר שמשחק כדורסל". בימים שבהם אמירות כאלו היו יכולות להיות שאלות של חיים ומוות ראסל אמר כי "אני משחק עבור הסלטיקס, לא עבור בוסטון". אתם יכולים לחשוב על ספורטאי אחד שיאמר היום אמירה כזו על העיר שאותה הוא מייצג? האומץ שראסל ענד על השרוול שלו הוליד רק פחדנות.
לאמת יש מחיר
ב-2017, במהלך ההפגנות הגדולות ביותר מאז שנות ה-60, ראסל העלה תמונה של עצמו כורע על ברכו כשמדליית החופש, תעודת הכבוד האזרחית הגבוהה ביותר (שניתנה לו ב-2011 על ידי הנשיא אובמה שאמר לו בטקס: "היית השראה בשבילי, אתה אחת הסיבות שבגללן אני נשיא") מסביב לצווארו. "אני שמח לכרוע ברך, ולעמוד זקוף נגד אי צדק חברתי", כתב ראסל. הוא השאיר אחריו מפת דרכים די מפורטת לגבי מה ספורטאים צריכים לעשות ואיך הם צריכים לנצל את הפלטפורמה שלהם כדי להשפיע על אי הצדק החברתי, כדי ששחורים יהיו חלק שווה במעמד המנהלים בתאגידים אמריקאיים ובאוניברסיטאות, ולא רק בדו"חות המשטרתיים הליליים.
לעתים רחוקות התוכנית הזו יצאה לפועל, כמו בפעם שמילווקי החליטה לא להופיע כקולקטיב למשחק בפלייאוף אחרי עוד אלימות משטרתית רצחנית. אבל באופן כללי, אפשר לאפיין את הספורטאי הנוכחי כמי שמעדיף להיות שחקן כדורסל מאשר כגבר שמשחק כדורסל. "רוב האנשים, גם ספורטאים, הם היועצים הכי טובים של עצמם. הם יודעים בדיוק מה הדבר הנכון לעשות", אמר ראסל לפני 15 שנים, "הבעיה היא שהם לא מוכנים לשלם את המחיר של האמת הזו".
