אחרי הגרלת הבתים במוקדמות גביע העולם בכדורסל, נשמעו בישראל הערכות אופטימיות לגבי סיכויי הנבחרת להגיע בפעם השלישית לטורניר הענק. האופטימיות רק התחזקה אחרי הפתיחה המצוינת, שכללה ניצחונות על פולין ואסטוניה. אבל צמד ההפסדים לגרמניה צינן מעט את ההתלהבות, ויש סיכוי טוב ששוב לא ייכתב פרק נוסף בספר הזכרונות. ועדיין, אפשר ליהינות ממה שכן חווינו במונדובאסקט בעבר.
הופעת הבכורה לא דרשה טורניר מוקדמות. גם לא היה דבר כזה עדיין, ומי שבכלל החליטו על השתתפות ישראל הם המארגנים בברזיל. יעקב שאלתיאל ז"ל, שהיה מאמן הנבחרת, התגאה מאוד בכך שהמדינה הצעירה לקחה חלק בחגיגה (זו הייתה הפעם השנייה בלבד בה התקיימה האליפות), ואיש הכדורסל רב הפעלים הזה הזכיר בכל הזדמנות את אותה אליפות ונהנה מאוד לספר שכתוצאה מהזמנת ישראל לאליפות, מצרים שכבר שובצה למשחקים החליטה לפרוש מהם. לשאלתיאל הייתה אז נבחרת עם הרבה שמות נוצצים: אברהם שניאור, זכריה עופרי, פרדי כהן, מרסל חפץ, שמעון שלח, יהודה "קנבוס" וינר, מוסא דניאל, דני ארז, ראובן פכר, ישראל טוויל, עזרי לובושיץ וכמובן רלף קליין. המרקאנה היה שמור לכדורגל, אבל ישראל זכתה לשחק במרקאנזיניו, האולם שניצב בסמוך לאצטדיון האגדי והכיל 25 אלף מקומות.
זה נפתח בהפסד מאכזב מאוד לפורמוזה (כיום טייוואן), 49:45, אבל במשחק השני 21 נקודות של שניאור, כוכב הנבחרת, הובילו את ישראל ל-49:55 על צ'ילה ולכרטיס לשלב הבא. בית הגמר, שכלל שמונה נבחרות מתוך ה־12, היה כבר סיפור אחר לגמרי, עם יריבות גדולות ומבוססות. ישראל השיגה 45:48 פנטסטי בהארכה על צרפת, אבל הפסידה ביתר משחקיה, מול קנדה, ברזיל, הפיליפינים, אורוגוואי, ארה"ב ושוב פורמוזה. מקום שמיני בעולם בשורה התחתונה.
ההפסקה לאחר מכן הייתה ממושכת, 32 שנים ליתר דיוק. הפעם לא היו הזמנות, אלא טורניר מוקדמות מרתק. ישראל גברה במשחקים כפולים על אנגליה ושווייץ, אבל ידעה שהבעיה האמיתית היא סגנית אלופת אירופה צ'כוסלובקיה. בברטיסלבה ספגנו 97:75 מהדהד, אבל ההפסד המפתיע של הצ'כים לאנגליה טרף את הקלפים – והמשחק המכריע מול צ'כוסלובקיה הסתיים ב־90:92 ביד אליהו על סגנית אלופת אירופה, מסל ניצחון של מיקי ברקוביץ' ממש לפני הבאזר. האמת היא שלמיקי היה משחק בינוני מאוד במושגים שלו באותו ערב, והגיבור לאורך 40 הדקות היה דווקא דורון ג'מצ'י שהפציץ 33 נקודות, אבל שרף החליט שמיקי יהיה זה שיקבל את הכדור האחרון – ולא התחרט.
מיקי: "אני זוכר את המשחק הזה כאילו נערך אתמול. מבחינת הנבחרת זה היה משחק לחיים או למוות. היינו כבר במרחק בטוח, אבל פטק רניאק התחיל לצלוף מרחוק והוציא אותנו מפוקוס. צביקה לקח פסק זמן והחליט להמר עליי. התכנון היה שאני אקבל את הכדור מהרכז שלנו שיקבל אותו מהוצאת החוץ, אחרי שאתפנה לזריקה. צביקה תיכנן שאקבל את הכדור בפינה הטובה שלי, ממנה ניצחתי בעבר אין ספור קבוצות ונבחרות. זרקתי, וכשהכדור היה באוויר הלב שלי דפק חזק – עד שנכנס. היינו מאושרים עד השמיים, אבל סטניסלב קרופילאק, מהשחקנים הבולטים של צ'כוסלובקיה, שהוטלה עליו משימה לסגור אותי, היה מתוסכל. האליפות עצמה הייתה סיפור הצלחה בלתי רגיל".
איזה סגל נפלא היה אז לצביקה שרף: לבן מרסר, דורון ג'מצ'י, האווי לאסוף, דורון שפע, חן ליפין, ארי רוזנברג, מוטי דניאל, עופר יעקבי ועדי גורדון. הנבחרת נתנה באותה אליפות בספרד, מונדובאסקט 1986, כמה תצוגות שקשה לשכוח. היא סיימה את הבית המוקדם במקום השני, רק אחרי ברית המועצות האימתנית, עם ניצחונות על אורוגוואי, אנגולה שהייתה עמוסת כישרונות, ובבית חצי הגמר הוסיפה 79:82 נפלא על יוון, מול הפסדים לספרד וברזיל. אחרי הפסד לאיטליה במשחקי הדירוג, הסיפור הסתיים בניצחון 84:97 על קנדה שהציב את הנבחרת במקום השביעי. מי היה מאמין. אי אפשר לדמיין הישג כזה היום. כל מי שהיה שם אומר עד היום שזו הייתה אליפות מטורפת, מרתקת, כל משחק קשה יותר מקודמו. שרף מתרגש בכל פעם מחדש כשהוא נזכר בהעפלה וחגיגות האוהדים שאחריה, וכמובן באליפות עצמה. הוא נשמע נחרץ: "הגיע הזמן שאחרי כל כך הרבה שנים של היעדרות מהמפעל המכובד והגדול נחזור אליו, בזכות ועם נבחרת חזקה".
קשה מאוד להתברג במועדון היוקרתי. לעומת ההופעה הקבועה באליפות אירופה, אליפות העולם היא פסגה כמעט בלתי אפשרית. לרוב נדמה שהנה, זה כבר בהישג יד, ואז שוב מתרחקים. מעבר לשלב הבא עדיין לא מבטיח כלום, כי אז הנבחרת צפויה להצטלב עם שלוש מארבע הבאות: סלובניה, קרואטיה, שבדיה ופינלנד. מה שבטוח – אסור לשמוט שוב יתרונות כמו זה שהלך לאיבוד בגרמניה, אחרת גם באליפות בשנה הבאה, שתתחלק בין יפן, אינדונזיה והפיליפינים, אנחנו עדיין נהיה עם הראש בפורמוזה.
