המחזורים הכפולים ביורוליג אינם עניין פשוט. בגלל הגדלת הליגה, מה שלא היה שכיח הפך לחלק בלתי נפרד מהעונה. מדובר בעומס מקצועי ומנטלי גדול לשחקנים שמסיימים משחק וצריכים כבר לעלות על מטוס לארץ אחרת. אצל מכבי ת"א רואים היטב את ההשפעות השנה. לא פעם היא מתפרקת או מתעלה באמצע השבוע, ויומיים לאחר מכן נראית אחרת לגמרי.
הפעם זו הייתה חגיגה ברביעי והשפלה בשישי, וההבדלים הקיצוניים בין המשחקים רק מדגישים את הצורה של שמירה על פרופורציה: לא לצאת מגדרנו ממה שסקוטי ווילבקין עשה למונאקו, ולא לקרוע את הקבוצה אחרי התבוסה בפיראוס. המשחקים די משקפים את הכושר הנוכחי של מכבי, שחווה ירידה מסוימת בשבועיים האחרונים אחרי תקופת שיא, ורק העוצמה והניגוד בין שניהם מושכים את תשומת הלב.
ווילבקין מבטא היטב את חוסר היציבות, והרי הוא תמיד עבר מהפכים בצהוב. למשחק מול מונאקו הוא הגיע במטרה ברורה להוכיח לכל המפקפקים כי כוחו עדיין בקליעותיו, עם 37 נקודות, יכולת מצוינת בהגנה וכמה מבצעים שרק הוא יודע להוציא לפועל. אבל ביוון? לא יאמן.
ההסתערות של אולימפיאקוס ברבע הראשון הזכירה לי את מה שקרה באולם הזה 34 שנה לאחור, כאשר המתקן הענק הזה היה חדש ונחשב ל"ארמון הכדורסל של אירופה". אז נבחרת יוון עם גאליס, ינאקיס ושאר השחקנים, שנתנו את הנשמה, העניקה לאוהדיה הנלהבים כמה הצגות שלא ישכחו, עד שזכתה לראשונה בתולדותיה באליפות אירופה.
לא רק העומס גורם לבלגן בתוצאות, אלא גם השוויוניות בין רוב הקבוצות. הרי גם ארמאני מילאנו, שבמספר מחזורים נראתה כמו פייבוריטית לזכייה, פתאום מקבלת בראש. מכבי צולפת מול מונאקו, ואז השחקנים שלה נראים כמו טירונים ביוון, והאוהדים של היריבה מתחילים להתעסק בשירים נגד פנאתינייקוס לקראת הדרבי.
זה היה שבוע סטנדרטי, רק חד מדי בתנודות שלו. טוב יעשו השחקנים אם ישאירו אותו מאחור וילמדו דבר או שניים מאגדות שכבר עברו הכל - עודד קטש ודורון שפר, שנכנסו להיכל המכבים ויכולים לספר שעד כמה נפלא ערב אחד והאחר דווקא זוועתי, הכל עובר וצריך לשכוח מהר ולהתרכז במטרה הגדולה.
