קפיצה קטנה למוסקבה. נוחתים באחד משדות התעופה החדישים שבעיר, נוסעים לעיר שסממנים מערביים כבר תפסו בה מקום נכבד, חוזרים הביתה אחרי המשחק. כמו כל מפגש יורוליג אחר - במילאנו, בברלין, באתונה. כך היה גם ביום חמישי האחרון, כשמכבי ת"א התארחה שוב אצל צסק"א. תמיד יש הרגשה מיוחדת, אבל בסופו של דבר, עוד משחק. פעם, לפני זמן לא כ"כ רב, זה היה מדע בדיוני. קבוצה ישראלית מתארחת במוסקבה? מי היה מאמין.
ה-12 בינואר 1989 היה ציון דרך רציני בהיסטוריה של הספורט הישראלי. מכבי ת"א וצסק"א מוסקבה כבר נפגשו לפני כן שבע פעמים, אך המשחקים נערכו באולם נייטרלי בבלגיה. בסוף שנות השמונים מסך הברזל כבר הלך והתפוגג והתנאים הבשילו לנסיעה לרוסיה, החלום של שמעון מזרחי, דייויד פדרמן ושאר אנשי המועדון. אלופת ישראל נגד הקבוצה של הצבא האדום – והישראלים עוד ניצחו 92:97.
5 צפייה בגלריה
אלופת ישראל נגד הקבוצה של הצבא האדום - והישראלים עוד ניצחו
(צילום: צביקה ישראלי, לע"מ)
5 צפייה בגלריה
"המדינה נכנסת לעוצר". דניאל וליפין נהנים מהשלג במוסקבה
(צילום: מתוך: "ידיעות אחרונות")
שום בעיה או דרישה לא עמדה בדרכה של הקבוצה בשבוע שעבר לפני יציאתה למוסקבה ובביקור עצמו, אבל לפני קרוב ל-33 שנה, שלטונות ברה"מ התווכחו על כל אשרת כניסה שהנפיקו לקבוצה מישראל. תחילה עמדו על כך שיעניקו 14 אשרות בלבד, בהמשך התרצו והגדילו את המכסה ל-30, ודובר משרד החוץ הרוסי דאז פירסם הודעה על מתן אישורי כניסה גם עבור 175 מאוהדי מכבי ת"א, זאת אחרי הלחץ שהפעילה מכבי ת"א על פיב"א. והעיתונאים? לנו חיכתה דרך עקלקלה. הרוסים סירבו להעניק לנו אשרות עבודה עם היתר לדווח על המשחק למערכות בישראל. במקום זאת, היה גורם בארץ שנתן לנו טיפ: "סעו לווינה, תוציאו שם בשגרירות אשרות כניסה של תיירים, תורשו להיכנס והשלטונות יעלימו עין אם תדווחו על המשחק". אמנון קפליוק, אז כתב "ידיעות אחרונות" במוסקבה, היה האופטימי היחיד. הוא הכיר את הפרוצדורה, ואמר: "ברגע שיאפשרו לכם להיכנס למדינה, תוכלו גם לדווח לארץ ללא בעיות". וכך היה.
כעיתונאי היה קשה להתרגל לאנדרלמוסיה בכל נושא המוניות. ברגע שעצרנו אחת במוסקבה, הנהג דומם את המנוע והתחיל לנהל מו"מ על כמה אנחנו מוכנים לשלם. מאין לנו לדעת בביקור הראשון בעיר מהם תעריפי הנסיעה? לא פעם, אחרי דין ודברים ארוך נשארנו ברחוב מבלי אפשרות להגיע בזמן למקום חפצנו, זאת בגלל חוצפת הנהגים שדרשו תעריפי ספסרות ללא שום אבחנה.
הבלגן לא נעצר שם. ללא הודעה מוקדמת או הסכמה של הקבוצה האורחת, לשני אימוניה של מכבי ת"א במוסקבה הגיעה נציגות נכבדה של שחקני עבר מצסק"א, שעקבו אחרי כל פרט ואף ערכו רישומים מפורטים. בדרך כלל, המאמן צביקה שרף היה מתנגד ועומד על כך שהאורחים יעזבו, אבל בגלל היחסים העדינים עם ברה"מ וההיסטוריה שהייתה טמונה במשחק, הוא נאלץ להעלים עין ולהסכים, ואיתו כמה מראשי מכבי שאיבדו את שלוותם כשראו את המרגלים באימון. בכלל, שרף שתמיד דאג למשמעת ברזל לא אהב את כל הרעש סביב המשחק, אבל זה לא הפריע לבסוף לשחקנים לצאת עם הניצחון. נציגים רשמיים של צסק"א אפילו הגיעו אחרי המשחק למלון אוקראינה בו התאכסנה מכבי ת"א, הביאו איתם בקבוק שמפניה מהסוג המשובח ביותר וכולם חגגו יחד.
כל הקשיים הקטנים הפכו חסרי חשיבות לנוכח מפגן האהבה. כ-4,000 צופים הגיעו למשחק, ולא היו בהכרח אוהדי כדורסל שרופים. הם באו בגלל הנשמה. רוב הנוכחים, שני שליש בערך, היו יהודים נלהבים שהגיעו למשחק מכל קצווי ברית המועצות העצומה. חלקם נסעו יומיים למוסקבה, ועברו את הדרך הארוכה ברכבות עלובות ובתנאים ירודים. בשנים בהן היהודים סבלו מרדיפה, הידיעה כי אנשי הק.ג.ב שמים עליהם עין לא הרתיעה אף אחד מהם. חלקם היו מסורבי עלייה, שרק מאוחר יותר קיבלו את האישור המיוחל. כל חלומם היה לעודד את הישראלים ולהניף את הדגל הכחול-לבן עם מגן הדוד, אותו דגל שהיה בלתי חוקי בברית המועצות, אותו ייצרו בעצמם בחדרי חדרים, כמעט במחתרת. הם הסתכנו במעצר והשלכה לצינוק.
5 צפייה בגלריה
היו ימים. דניאל מול צסק"א, במשחק בין הקבוצות ב-1989 ביד אליהו
(צילום: צביקה ישראלי, לע"מ)
עוד ב-1953, במהלך אליפות אירופה במוסקבה (ישראל סיימה במקום החמישי המכובד), הגיעו יהודים מרחבי המדינה והרעיפו המון אהבה על הכדורסלנים בכחול-לבן. באותה תקופה הם היו רעבים לכל מזכרת מישראל, ותהיה הפשוטה ביותר, אפילו דף עם אותיות עבריות ופרסומת מסחרית. הם התנפלו אז על המשלחת, שחזרה לארץ ללא כל הציוד שקיבלה לפני הנסיעה. כך גם קרה לנבחרת הכדורגל של ישראל - הכל נשאר אצל היהודים המקומיים. אבל ב-1989 כבר הייתה הרגשה שונה. למרות שידעו שהאולם יוקף באנשי ק.ג.ב, הם באו גאים, עם הרבה פחות פחד מאשר בדור שקדם להם. הם לא חששו לעודד בגלוי את מכבי במהלך המשחק. השינוי היה גם מבחינת הישראלים שבביקורים הקודמים והנדירים חששו שפעולה כלשהי תיחשב כעבירה והם ייעצרו.
חלקם אפילו הוזמן בגלוי לקחת חלק במפגש עם אנשי הקבוצה בקפה וולטבה במוסקבה בבוקר שאחרי המשחק. המקום היה צר מלהכיל את המאות הרבות שהגיעו. אלו שנשארו בחוץ הלמו על הדלתות בניסיון להיכנס, וקיבלו מדי מספר דקות דיווחים מהנעשה והנאמר בבית הקפה. הברכה מחבר הכנסת פנחס גולדשטיין עוררה התלהבות רבה, ומסורבי העלייה היו נרגשים במיוחד, ואחד מהם, יורי קושרובסקי, שבהמשך עלה עם משפחתו, ביטא זאת כך: "יהדות ברה"מ תזכור את המשחק עוד הרבה שנים. זה היה מעל ומעבר לספורט". מזרחי השיב: "אני נרגש כמעט כמו לאחר הניצחון. להגיע לאדמת ברה"מ ולא רק לשחק, אלא גם לפגוש את היהדות החמה, זה אירוע יוצא דופן".
ועוד אנקדוטה אחרונה. זו הייתה תקופה של הפסקות חשמל מרובות בארץ, והיה חשש גדול מכל שהשידור מעורר העניין ייפגע. אברהם מלמן, שהיה אז מפקח באזור המרכז מטעם חברת החשמל, יצא בקריאה לציבור להימנע משימוש מיותר בחשמל בשעת השידור כדי שלא יהיו תקלות. וכך, כשמכבי ניצחה את צסק"א הרחובות היו כמעט ריקים מאדם ורכבים. כמעט "עוצר", רק שלא ייפול המשחק.
