היה קשה לא לחשוב על הקבוצה של מכבי ת"א שזכתה ביורוליג בשנת 2014 לנוכח המשחק של הצהובים אתמול (שלישי) מול פריז. מכבי של אותה עונה הייתה קבוצה עם סגל חביב, לא משהו שאיים לכבוש את אירופה, אבל אז צץ לו שחקן נמוך ומהיר כשד, טייריס רייס, וסחף אותה כל הדרך אל התואר. המהירות של רייס איפשרה לו לעבור באחד על אחד כל שומר שהוצב מולו. ההגנות היו בפאניקה, וגם כשהוא לא קלע בעצמו, הפעולות שלו פינו את חבריו לקליעות קלות.
לגרסה הנוכחית של רייס קוראים טי.ג'יי שורטס, וכרגע הוא ה-MVP של היורוליג. אפשר להתווכח על השאלה האם הוא השחקן הכי טוב במפעל, כי "טוב" זה עניין של טעם, אבל אין כמעט ספק שהוא השחקן הכי משמעותי מבחינת ההשפעה שלו על קבוצה, ומדובר בקבוצה מנצחת.
3 צפייה בגלריה
הגרסה הנוכחית של טייריס רייס. טי-ג'יי שורטס
(צילום: Herve Bellenger/ Euroleague Basketball via Getty)
הצוות המקצועי של פריז הסתכל לא רחוק ובנה קבוצה שמזכירה מאוד את מונאקו. הציר שלה הוא שלושה גארדים יצירתיים – שורטס, מאודו לו ונדיר חיפי, ומסביבם יש שורה אין סופית של אתלטים אדירים, רבים מהם בעמדות הפורוורד. לא כולם ממש טכניים, אבל מה זה משנה כששורטס מפנה אותך בשלל דרכים לאלי-אופים קלים? בצד השני של המגרש, האתלטיות הזאת מאפשרת להם לשמור באגרסיביות עצומה על השחקנים שמנגד, בעיקר בעמדות 1-3.
ההבדלים ברמת האתלטיות הובילו לפער גדול כבר במחצית הראשונה, ולהפרש שיא של 39:60 לטובת הצרפתים ברבע השלישי, כשההבדל הבולט הוא כמות השלשות שקולעת כל קבוצה. השחקנים של פריז עברו פעם אחר פעם את השומרים שלהם בזכות היתרון הפיזי, הכריחו את העזרה להגיע, הוציאו כדורים, ושלשות רבות נקלעו בכלל בלי שומר מול השחקן הזורק.
מצד שני, המשחק נגמר בהפרש צנוע יותר, 93:81. מה היה ההבדל? ברוב החלקים הראשונים של המשחק עודד קטש שיחק עם הרכבים שבהם היו שני נמוכים במגרש (אני כולל ברשימה זאת גם את רוקאס יוקובאיטיס). הדקות הטובות של הקבוצה היו עם הרכבים גבוהים, עם מריאל שאיוק, ליוואי רנדולף ו-וויל ריימן ברוטציה בעמדות מספר 2-3. נכון, ההתקפה חכמה יותר כשיוקובאיטיס משחק ליד תמיר בלאט, אבל ההגנה של מכבי פשוט לא מתפקדת העונה. ולכן, למרות שקטש לא חסיד של העדפת הצד הזה של המגרש, נדמה לי שהגיע כבר השלב שבו הוא יבין שאין ברירה.
מכבי הנוכחית לא מספיק מוכשרת כדי לנצח קבוצות דרך ההתקפה. זו לא הקבוצה של ימי פיני גרשון העליזים שהייתה מלאה בשחקני התקפה נהדרים ותמיד יכלה לקלוע יותר מיריבתה. כדאי לקטש להסתכל על הקבוצות של דייויד בלאט, שהגיעו להישגים יפים עם הרבה פחות כישרון. איך? חלק גדול מזה נבע מהגנות ברזל. משם הכול התחיל. בין אם זה היה בגלל צמד הבולדוגים ג'רמי פארגו ודורון פרקינס, שמנעו מגארדים להגיע לסל, או בגלל שאלכס טיוס וחבר מרעיו תקפו באגרסיביות את הכדור בכל התקפה.
מה זה אומר בפועל? שצריך לשים את שאיוק בחמישייה בעמדה מספר 2, שהוא צריך לשחק לפחות 25 דקות במשחק, ריימן צריך לקבל הרבה יותר דקות ברוטציה, בלאט צריך לשחק רק במקום יוקובאיטיס ולא ביחד איתו (למעט מקרים נדירים), ג'ון דיברתולומיאו צריך לקבל תפקיד הרבה יותר שולי, ואולי אפשר לשקול שימוש רב יותר בג'ייק כהן, שתרם המון בשנים שעברו, אם כי ממש לא בכל סיטואציה.
הבעיה ההגנתית עם הרכבי הנמוכים בלטה מאוד במשחק הזה. לכאורה, אם יש ננס כמו שורטס על המגרש, יש הצדקה לשים עליו שומר נמוך. בפועל, שורטס כפה על הגנת מכבי לעשות עליו חילופים פעם אחר פעם, ואז נוצרו שתי נקודות תורפה: הוא נשאר עם שומר שכבד ממנו בהרבה, ומי שחסם לו נשאר מול שחקן מאוד נמוך.
כשמכבי הייתה עם קו אחורי שכלל את יוקובאיטיס, שאיוק ורנדולף, החילופים יצרו הרבה פחות חורים. קטש ניסה אומנם את ג'יילן הורד כשומר של שורטס בכמה חלקים של המשחק, אבל זה לא היה אפקטיבי כי שחקנים אחרים של פריז נותרו מול שומרים שהיה להם עליהם יתרון פיזי משמעותי. ומאחר שמדובר בקבוצה חכמה, הם ניצלו את זה.
החגיגה על הנמוכים של מכבי היא תופעה שמתרחשת פעם אחר פעם, ולכן סביר להניח שעד שלא יגיע שינוי מהותי בקונספציה, היא תחזור על עצמה. ומאחר שכפי שצפיתי, שאיוק הוא שחקן התקפה מאוד מוכשר ועם קליעה מבחוץ שטובה לא פחות מזו של דיברתולומיאו, באמת שאין כבר הצדקה לא לערבב את הקלפים מחדש.
כרגע, זה לא רק שמכבי לא קבוצה טובה, דבר שאפשר לתרץ בנסיבות הלא פשוטות שיש סביבה - יש גם תחושה שהיא כנראה אפילו לא ממצה את פוטנציאל שחקניה. נכון, היו לה הרבה פציעות ושינויים בסגל, אבל אחרי 13 משחקים זה כבר היה צריך להיראות טוב יותר. ומאחר שצמרת היורוליג נעלמת מעיניה, וממילא סיכוייה להגיע לפלייאוף ואפילו לפלייאין נראים אפסיים, לא יזיק אם קטש יגלה יותר הרפתקנות וגמישות קונספטואלית. עדיף להיכשל אחרי שניסית הכול מאשר להיכשל כי היית מקובע.
