לנובאק ג'וקוביץ' יש הזדמנות אמיתית לעשות את זה. לא רק שזכייה שלו באליפות ארה"ב שנפתחת היום תיקח אותו למקום הראשון בכל הזמנים, עם 21 תארים בשילוב הקלאסי של אוסטרליה־רולאן גארוס־ווימבלדון־ארה"ב, אחד יותר מהמספר של רפאל נדאל ורוג'ר פדרר – אלא שאליפות כזו גם תבוא עם חותמת סופית להיותו הטניסאי הגדול בהיסטוריה בהיבט הסטטיסטי. בכך, הוא ישלים את ה"גראנד סלאם" – הכינוי לכל אחד מארבעת הטורנירים החשובים של השנה, וגם ההישג של זכייה בכל אחד מהם בשנה קלנדרית אחת.
רק שלושה טניסאים עשו זאת בעידן הפתוח: רוד לייבר האוסטרלי (שעשה זאת ב־1962 לפני העידן הפתוח, וב־1969), מרגרט קורט האוסטרלית ב־1970 ושטפי גראף הגרמנייה (שעשתה זאת ב־1988, השנה שבה גם זכתה במדליית זהב אולימפית, מה שקרוי "גולדן סלאם"). אם ג'וקוביץ' באמת יסיים את השבועיים בניו־יורק כאלוף, ההישג שלו יאפיל על זה של לייבר, ששיחק בעידן שבו ארבעת הטורנירים נערכו על גבי שני משטחים בלבד, חימר ודשא.
ומה עם החיווט בראש?
ג'וקוביץ' כבר החזיק בכל ארבעת התארים בבת־אחת. זה קרה מהניצחון שלו בווימבלדון 2015 ועד הזכייה ברולאן גארוס ב־2016. כעת ג'וקוביץ' לוחץ על הדוושה לעשות זאת בשנה קלנדרית. ההפסד בחצי הגמר האולימפי בטוקיו יזריק דלק לאמביציה שלו.
ג'וקוביץ' לא קיבל את הכבוד שהגיע לו על ההישג הקודם. הוא חתם את הגראנד סלאם הלא־קלנדרי עם ניצחון בפריז, הזכייה הראשונה שלו ברולאן גארוס, והוא היה בדיוק בתקופה שבה התחיל לאיים באמת על המלוכה של נדאל ופדרר. כעת ג'וקוביץ', ששבר השנה גם את שיא הדירוג במקום הראשון בסבב (335 וממשיכים לספור), מגיע לארה"ב כדי להוכיח את החוסן הגופני והנפשי שלו על פני שנה שלמה, כדי להציג לראווה את הפנומנליות שלו על גבי כל משטח, ובעיקר כדי לפנות מכיסא המלוכה את רוג'ר ורפא.
בגיל 34, ג'וקוביץ' רחוק מלהיות הסופרמן הפיזי שהיה לפני חמש שנים (2015/16 שלו נחשבת לשנת הטניס הגדולה בהיסטוריה), אבל שני המתמודדים הראשיים נגדו כבר התפיידו מהטורניר. כל השאר הם חבורה של טניסאים מבטיחים שיכולים אולי להפתיע אותו במשחקים של הטוב משלושה. במרתונים של חמש מערכות בגראנד סלאם קשה מאוד להתגבר עליו. היחיד שיכול לעצור את ג'וקוביץ' הוא רק החיווט בראש שלו.
האיש מהבלקן
אפשר להבין עד כמה קשה ההישג של זכייה בארבע התחרויות הגדולות באותה שנה רק דרך רשימת אלו שלא הצליחו בכך, וביניהם סרינה וויליאמס ומרטינה נברטילובה (זכו בארבעה מייג'ורים ברציפות, אבל לא באותה שנה), פדרר ונדאל. מספר הפעמים (שלוש) שההישג הזה הושלם ב־53 השנים של העידן המודרני בטניס רק מוכיח עד כמה האתגר קשה.
לייבר, היחיד שעשה את זה פעמיים, הודה בראיון ל־ESPN כי אי אפשר בכלל להשוות בין ההישגים שלו לבין הישג דומה בתקופה הנוכחית: "קודם כל יש את העניין של העומק. לי לא הייתה תחרות כמו שיש לפדרר, ג'וקוביץ' ונדאל אחד נגד השני. מדובר ברמת כישרון דמיונית. ההישג שלי מתגמד לעומת מה שהם צריכים לעבור. אני הייתי חייב להתאמן ולהיות כישרוני שלוש פעמים על הדשא ופעם אחת על החימר. הם צריכים לעבור ולהיות הכי טובים בשלושה סוגי משטחים. מי שישיג גראנד סלאם קלנדרי בתקופה הזאת הוא גיבור ספורטיבי. רמת הקושי שלו מאפילה על שלי".
ג'וקוביץ', אם כך, לא רק מאיים להתמקם לבדו על כס המלכות של הטניס המודרני. ניצחון שלו בניו־יורק יהפוך אותו לתצוגה הראשית במוזיאון ההיסטוריה של הטניס.
בניגוד לפדרר, שהחולשה שלו על החימר, בעיקר מול הנמסיס נדאל, מנעה ממנו כמעט תמיד זכייה בצרפת (לקח פעם אחת בלבד את רולאi גארוס), הטניס של ג'וקוביץ' יעיל על כל המשטחים. משטר האימונים האינטנסיבי שלו מכוון להגיע לשיאים בגראנד סלאמים (השנה הוא גם לקח חופשה ארוכה אחרי אוסטרליה כדי להיות מוכן להמשך 2021), ובעיקר: ג'וקוביץ' תמיד היה מונחה מטרה. האאוטסיידר שבכוח נכנס פנימה, וכעת כשהוא בפנים, התיאבון שלו הכפיל את עצמו.
"בסבב הטניס אף אחד לא מדבר על רוד לייבר או משווה את עצמו אליו. הוא נמצא בפסגה אחרת, והפסגה הזו - אף אחד לא יכול להגיע אליה, היא בלתי אפשרית", אמר גוראן איבניסביץ', המאמן של ג'וקוביץ', אחרי הזכייה בווימבלדון. "אבל אנחנו אנשים מהבלקן. אם אומרים לנו בלתי אפשרי אנחנו שומעים רק 'אפשרי'. אנחנו אנשים מיוחדים. כשאחרים רואים כלום, אנחנו רואים הכל".
