שנה לפני היורו בגרמניה ריחפו רוחות פסימיות סביב הכדורגל המקומי. האליפות סגורה מראש, שפל היסטורי בטורנירים הבינלאומיים, משחקי הכנה כושלים, שום כוכב גדול ברקע שיבוא להציל את הספינה, ומאמנים רבו ביניהם מי יסרב ביותר עוצמה להצעה לאמן את באיירן מינכן – אחד המועדונים הנחשקים בעולם.
אבל בחצי השנה האחרונה משהו קרה, והכדורגל הגרמני חווה רנסנס מטורף: לברקוזן הניפה צלחת, דורטמונד עלתה לגמר האלופות (פספוס כדור אחד של מנואל נוייר מנע דרבי גרמני), הנבחרת ניצחה במשחק ידידות בצרפת, ושלושה צעירים שישלטו בכדורגל העולמי בעשור הקרוב נחשפו משום מקום. ועכשיו, כדי להשלים את הסיפור, סנט פאולי עלתה לבונדסליגה.
אחד לא משלהם
סנט פאולי, עם סמל הגולגולת המפורסם, תמיד היה המועדון השני בחשיבותו בהמבורג, אבל הפך עם עלייתו למדובר ביותר בעיר הצפונית. הוא מייצג שכונה הנחשבת למאוד שמאלנית, אנטי־ממסדית ואנטי־קפיטליסטית – לא בדיוק תכונות האופי הדרושות למי שרוצה להתחרות בליגה בכירה באירופה.
למאמן קוראים פביאן הורצלר, בן 31 בלבד. הוא נולד למשפחה מהמעמד הבינוני במינכן וביציעים טענו כי מי שנמצא הכי רחוק, גיאוגרפית וערכית, לא יכול להתאים להם. יתרה מכך, הורצלר הביא איתו סגנון אחר, מונופוליסטי ומרהיב, של שליטה בכדור. האוהדים היו רגילים לכדורגל של עובדי צווארון כחול, של זיעה ומאמץ, שמתכתב עם השכונה. מה להם ולכדורגל דוגמניות־על שהורצלר התחנך עליו?
ביום ראשון, שבוע אחרי ההפסד הכואב בדרבי להמבורג, האוהדים השרופים שכחו מכדורגל מעמדות, מונופול על הכדור, קפיטליזם והקשר בין כדורגל לבין המקום שבו הוא משוחק, ונשאו את הורצלר על כתפיהם. הביקורתיות וסימני השאלה לגבי פערי התפיסות התחלפו בכותרות מחמיאות כמו: "הניסוי של הורצלר הצליח" ו"השמש זורחת גם בצפון".
ג'קסון ארוויין, הפליימייקר האוסטרלי שמגשים בתוכו את כל מה שאוהדי סנט פאולי רוצים לראות במועדון שלהם, הוביל את חבריו ללילה של חגיגות ברובע, שבסופן נעצר אוהד שיכור שירה כדורים מאקדחו. 13 שנים הם חיכו לחזרה לליגה הבכירה. 13 שנים הבונדסליגה לא קיבלה קבוצה למגרש לצלילי שיר של להקת ACDC. 13 שנים לא נראו ביציעים תערובת של דגלי הקבוצה לצד דגלי הגאווה ודגלים המסמלים תנועות וארגונים הנלחמים בימין הקיצוני.
ראשי העיר
אבל עכשיו, המועדון שכאמור ידוע בזהות המאוד ברורה שלו, בין היתר כזה שדוגל בשוויון חברתי, יצטרך להתמודד עם ההצלחה והמחיר האי־שוויוני שלה. הורצלר הוא אחד המאמנים המבוקשים ביותר בגרמניה, וגם כמה מהשחקנים נמצאים על הרדאר של מספר קבוצות. לסנט פאולי, שתקציבה עמד בשנה שעברה על 23 מיליון יורו, יהיה קשה מאוד להתחרות בהצעות כאלו. זה מה שקורה לאחר כל כך הרבה עונות בליגה השנייה: אתה מסגל לעצמך מעמד של מועדון קאלט, אבל חי בשלום עם בינוניות ספורטיבית.
פ.צ סנט פאולי נוסדה ב־1899, אבל הלידה המודרנית שלה התרחשה באמצע שנות ה־80 של המאה שעברה. הקבוצה מנצלת את המיקום שלה, ליד ה"ריפרבאן", אזור הבילויים וחיי הלילה המרכזי בהמבורג, שבו נמצא גם רחוב החלונות האדומים של העיר (וגם המקום שבו התחילה הקריירה של הביטלס), ומתחברת לדמוגרפיה האלטרנטיבית שלו. היא ממותגת כקבוצה של מעמד פועלים, מהגרים, אמנים, פעילי שמאל – בקוטב הנגדי להמבורג העשירה והשמרנית.
טופ 5 לה ליגה: דה פול כבש את שער העונה?
(באדיבות ONE)
ב־1981 מגיעים 1,600 צופים בממוצע למשחק. עשור לאחר מכן, ולאחר צעדים כמו איסור כניסת פשיסטים או שלטים פשיסטיים (הקבוצה הראשונה בגרמניה שנוקטת צעד כזה ועוד בעידן של הרמת הראש של החוליגנים במדינה) אי־אפשר להשיג כרטיס ל־20 אלף המושבים. באותן שנים גם מאומץ לוגו הגולגולת והעצמות על רקע שחור, כסמל הקבוצה והרובע, שהפך עם השנים למותג עולמי.
הזהות של המועדון כאנטי־גזעני, אנטי־הומופובי, עם הכי הרבה נשים ביציעים, ואנטי־סקסיסטי, יצרה להם גם הרבה בעיות, כולל תקריות עם ארגוני אוהדים יריבים, חלקם ניאו־נאציים, מאחר שאוהדי סנט פאולי מגיעים מרובע שבו 28 אחוז מתוך 27,000 התושבים הם מהגרים – דגל אדום עבור אוהדי קבוצות מהימין הקיצוני.
ב־2009 מחליט המועדון על חמישה עקרונות שלפיהם יפעל, ובראשם הקשר בין הקבוצה למקום שבו היא משחקת, שיתבסס על אחריות פוליטית, חברתית וכלכלית, ועל כיבוד האדם באשר הוא. "הפיראטים של גרמניה" גם מאמצים את "שיר 2" של להקת בלר כסימן ההיכר של חגיגות השערים שלהם. עוד הרבה לפני שזה הופך לטרנד גלובלי, סנט פאולי הופכת את האצטדיון שלה לחלק מהמאבק בהתחממות הגלובלית. למועדון יש מוטו שאינו נאמר בקול: הוא רוצה להראות שאפשר להיות מהקצה השמאלי של המפה ולהצליח בספורט.
האנדרדוג הנצחי
הסיפור של סנט פאולי קרם עור וגידים. הוא הפך להרבה יותר ממועדון כדורגל, הוא מייצג את האופוזיציה, האלטרנטיבה לימין הקיצוני, המתנגד העיקרי למסחריות של הכדורגל, נושא הדגל במאבק נגד הג'נטריפיקציה של העיר. האנדרדוג הנצחי. תרבות הנגד של המועדון תמיד הייתה יותר חשובה מהמקום בטבלה, או באיזו ליגה היא משחקת.
בשנים האחרונות החליט המועדון לשלב בין השניים, המותג החברתי והצלחה ספורטיבית, שמאלני ומצליח, שומר על הזהות שלו אבל יותר אמביציוזי. ההישגים הספורטיביים באו על חשבון הפוליטיזציה, ההצלחה הכלכלית דחפה את המחויבות ואת האחריות החברתית.
השנה האמוציות, הצניעות, הערכים והמחויבות החברתית חיו בשלום לצד הרצון להגיע להצלחות. 40,000 המושבים באצטדיון המשופץ כבר צרים מלהכיל את הביקוש. ההנהלה החליטה שכדי לקדם את כל הדברים שהיא מאמינה בהם, עדיף שתהיה בליגה הבכירה וכך העקרונות ייחשפו לציבור רחב יותר. והמשמעות: הקבוצה הופכת ליותר ויותר מיינסטרימית, מאבדת את הזהות. בקהל יש הרבה יותר חובבי קונצרטים, פחות פאנקיסטים. מה המחיר של הצלחה ספורטיבית? האם חייבים לבגוד בערכים היסודיים שלך עבורה? סנט פאולי תיתן את התשובה בעונה הבאה.
פורסם לראשונה: 01:30, 15.05.24
