למרבית הספורטאים המקצועיים מגיע שלב בקריירה שבו מתחילים הרהוריי פרישה – זה טיבו של עולם – תהילת עולם לעולם עוברת ושום דבר, טוב או רע, אינו נמשך לנצח. בשבוע החולף, התבשרנו, גם אם זה היה צפוי, על פרישתו של עוד ענק טניס – רפאל נדאל.
עולם הטניס נמצא כבר מספר שנים בעיצומה של תקופה שבה שלושת השחקנים הגדולים בהיסטוריה של הענף, אשר למזלם של אוהדי הטניס, זכו לראות את כולם משחקים ראש בראש באותה תקופה, מגיעים אל שלב הדמדומים של הקריירה שלהם.
רוג'ר פדרר, רפאל נדאל ונובאק ג'וקוביץ' שלטו במשך שני עשורים ביד רמה בטניס המקצועני. רשימת ההישגים של כל אחד מהם בנפרד משתווה לרשימת ההישגים של 3־4 תותחים כבדים שקדמו להם (כדוגמת קונורס, מקנרו, בורג, לנדל, אגאסי וסמפראס). כל אחד מהם יכול להיחשב לשחקן הגדול בהיסטוריה ואת המחלוקת הזאת אולי כדאי להשאיר כמחלוקת ולהמשיך ליהנות מהוויכוח הזה לאור הזיכרונות על ההישגים הבלתי נתפסים והמשחקים המדהימים לאורך השנים.
וכמו כל בן אנוש, גם שלושת הענקים הללו, הגיעו לשלב האחרון – רוג'ר פדרר, המבוגר מהשלישייה האימתנית הזאת, תלה את המחבט שלו לפני כשנתיים בערב מרגש ובלתי נשכח. רפאל נדאל הודיע על פרישה לאחר "שנת פרישה", אם בכלל אפשר להחשיב את זה כשנה לאור העובדה שהוא משחק שניים וחצי משחקים ונפצע ומושבת לחודשיים. ואילו הג'וקר, נובאק ג'וקוביץ', הצעיר בחבורה, עדיין מחזיק במקום יציב בין שלושת השחקנים הטובים בעולם (גם אם טכנית לאחרונה הוא מדורג רביעי, לאף אחד אין ספק את מי הוא מעדיף לפגוש בטורניר – את זברב המדורג שלישי או את ג'וקוביץ). ג'וקוביץ עדיין נחשב לשחקן שהכי קשה לנצח בסבב, על אף גילו המתקדם – תופעה בפני עצמה.
ולמרות זאת, שנת 2023 שהייתה פנומנלית עבור הסרבי המדהים, כבר העלתה שמות צעירים שהחלו לקרוא תיגר על שלטונו כאשר אלקאראס משמש בתפקיד הסנונית הראשונה בניצחון על הסרבי במפגש האדיר בניהם בגמר ווימבלדון 2023 והחל מ-2024 הצטרף אליו גם יאניק סינר הנפלא כאשר השניים חלקו בניהם את ארבעת תארי הגרנד סלאם במהלך 2024.
שנת 2024 מסמנת את המשך המגמה שהחלה ב-2023 ואולי את תחילת הסוף של השחקן המעוטר ביותר בהיסטוריה של הענף כאשר הצעירים הרעבים מצליחים שוב ושוב להכות את ג'וקוביץ' ו"לגנוב" ממנו משחקים ולמנוע ממנו להמשיך לזכות בכל טורניר שבו הוא נחשב תמיד לפייבוריט.
כאשר מגיעים לישורת האחרונה של הקריירה, אני תמיד נתפס לדילמה הרומנטית – מתי מגיעה העת לפרוש ולתלות את הנעליים/ מחבט/ גופייה. ישנה איזושהי תפיסה רומנטית ברעיון של לפרוש בשיא – לתת איזה פינאלה מדהים ומהמם ולצאת מהזירה עם תואר האלוף, לצעוד אל עבר השקיעה כאשר כל המבטים מופנים אל גבך, ולא להסתכל לאחור. כולם יזכרו אותך כמי שסיים את הקריירה כמספר אחד! וואו!
אבל, ותמיד יש אבל, לפרוש בשיא זו סוג של פנטזיה בעולם של ימינו – שחקני הטניס הבכירים רצים מסביב לעולם בקצב מסחרר ועל הדרך גורפים לכיסם סכומי עתק מניצחונות, חסויות וכו'. זו הקריירה שלהם.
הרי הם יכולים להמשיך עוד כמה שנים – לגרוף עוד אי אילו מיליונים לכיסם, ליהנות עוד קצת מאור הזרקורים ובכלל – מי קבע שזה השיא לפרוש בו – אולי עוד שנה הוא יגדילו את מספר הזכיות? אולי יזכו ברצף ניצחונות חסר תקדים?
היום, כאשר מדע הספורט והרפואה מאפשרים לשחקנים למשוך את הקריירה עד לשלהי העשור הרביעי שלהם – אז האם באמת יש משהו שירצה לעצור הכל כאשר הוא בן 30 ומדורג במקום הראשון? וכל זה רק עבור איזה מחווה רומנטית של לפרוש בשיא?
ישנן דוגמאות לכאלה שעשו זאת – המפורסמת ביותר אולי היא ביורן בורג – הטניסאי השוודי האגדי שפרש בגיל 25!! כן כן – בגיל 25 – ממש בשיאו – החליט שנמאס לו. כמובן שבורג הוא דוגמה כושלת – את מיטב כספו הפסיד לא הרבה אחרי שפרש ונאלץ לנסות לחזור מפרישתו (מה שלא הגיע אפילו לחלקיק מגדולתו לפני הפרישה) ולהמשיך להתגלגל כל השנים עד היום כאגדת טניס שמרגע שירדה מהבמה הראשית – בעיקר זכורה בגלל הפסדים, ופרשיות סבוכות שונות שאין להן דבר וחצי דבר עם ספורט או טניס.
גם הטניסאית האוסטרלית, אשלי בארטי, פרשה לפני מספר שנים בגיל צעיר מאוד ומהמקום הראשון בעולם! וואו – באמת לפרוש בשיא. אבל הפרישה שלה נבעה מעייפות מנטאלית ורק השנים יגידו אם הייתה צעד מוצלח. מה שבטוח – לאחר שנתיים שהיא מחוץ לסבב – אף אחד כבר לא זוכר שהייתה פעם שחקנית כזאת ואם משהו זוכר – זה בעיקר בהקשר של איזה בזבוז שפרשה כל כך מוקדם...
אז הבנו שקשה מאוד, עד בלתי אפשרי, לדעת מתי רגע השיא הנכון לפרוש.
מצד שני – יש את אילו שמושכים את הקריירה שלהם עוד ועוד – הדירוג יורד, התוצאות כבר ממש לא מרגשות אף אחד, פציעות מטרידות בתכיפות גבוהה וגם סכומי הזכיות כבר לא משהו – בקיצור, מן אפרוריות של סוף הקריירה. דוגמאות כאלה יש למכביר – מספיק להביט על סטן וואורינקה ואנדי מארי – שניים מהיחידים שהצליחו לגנוב הישגים נאים בעידן של שלושת הגדולים. אבל גם פדרר ונדאל הלכו ודעכו לאיטם אל סוף הקריירה.
אז דעיכה איטית היא אולי לא הכי סקסית ומגניבה, אבל מי יכול לומר לשחקן שעושה את מה שהוא אוהב (ולפעמים גם את הדבר היחיד שהוא יודע לעשות) ועדיין מצליח להיות בין 100 האנשים הכי טובים ביקום בתחום הזה, שהגיע הזמן לפרוש כי הוא כבר לא בין ה-10 הכי טובים? בטח ובטח לאור העובדה שהוא גם מתפרנס מזה לא רע.
כנראה שאין דרך טובה או מושלמת לפרוש – הרגע שבוא ספורטאי יורד מהבמה באופן סופי הוא רגע אמוציונאלי ודרמטי. תמיד יהיו אילו שיגידו שזה לא הזמן ומצד שני את אילו שיגידו שהזמן כבר חלף מזמן. זו דרכו של עולם.
לנו נותר רק לשבת ולהתרווח לאחור ולצפות בכל ענקי הספורט של ילדותינו וחיינו הולכים ודוהים אל עבר השקיעה, לפעמים להתענג על רומנטיקה, ולהמשיך לחפור אחד לשני האם זה הרגע הנכון לפרוש. לפחות אנחנו נהנים!
גם אתם רוצים להיות פרשנים? התחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
