שמונה שניות. בערך הזמן שלוקח לכם לשלוח הודעת ווטסאפ קצרה. שלוש נגיעות. דרך של קצת יותר מ-50 מטר. מהרגל של קאי האברץ, לרגל של טוני קרוס, לרגל של פלוריאן וירץ ולרשת. שמונה שניות ו-50 מטר, ומסע בין-דורי בזמן באצטדיון בליון שהבהיר: הם חזרו. גרמניה, המארחת של אליפות אירופה בקיץ הקרוב, הנבחרת שעברה שש שנים בינלאומיות מזעזעות בכל סטנדרט, חזרה להיות דומיננטית, כיפית.
מדינת כדורגל שלמה (זו אינה הגזמה: עשרה מיליון צופים במשחק ידידות בשבת בערב), כססה ציפורניים. הצרות נופלות על גרמניה בזו אחר זו. שום דבר לא הולך. הכל תקוע. הימין הקיצוני עולה. רק זה היה חסר להם: עוד טורניר נרפה, ועוד בבית, מול אנגליה וצרפת הדומיננטיות. מישהו היה צריך להגיש לגרמני הממוצע איזו חתיכת אסקפיזם. תוצאה יפה בליון.
5 צפייה בגלריה
הגול המהיר ביותר בתולדות גרמניה. וירץ חוגג מול צרפת
(צילום: Olivier CHASSIGNOLE / AFP)
5 צפייה בגלריה
חזרה להיות דומיננטית. שחקני נבחרת גרמניה חוגגים
(צילום: Alexander Hassenstein/Getty Images)
המסירה של קרוס לווירץ, מסירה, שלדברי קרוס, הם עבדו עליה באימונים, לא הייתה רק מסירה לבעיטה מ-22 מטר וגול שקבעו את הטון של המשחק, אלא היו העברת מקל אמיתית: מקרוס, השריד האחרון מדור הגביע העולמי 2014, ששיחק לראשונה במדים הלאומיים מאז 2021, לווירץ הצעיר, פני העתיד של גרמניה, שמוביל את לברקוזן לאליפות כמעט בטוחה.
המאסטרו קרוס
יחד עם אילקאי גונדואן וג'מאל מוסיאלה, גרמניה הציגה בשבת בערב חוליית קישור דינמית, היברידית, בלתי עבירה כמעט. כולל ניצוצות של גאונות שהביאו לשער השני אחרי שיתוף פעולה בין קרוס, וירץ ומוסיאלה שהסתיים בגול קל של האברץ, ארבע דקות לתוך המחצית השנייה. משחק המסירות ביניהם, סימפוניה של טכניקה, ביטל את הניסיון ללחץ צרפתי. קרוס, המאסטרו של השילוש הקדוש והפשוט בין כדור, שחקן וכר דשא ריק, היה ההבדל העיקרי בין גרמניה בשבת לבין זו שהפסידה לפני ארבעה חודשים לטורקיה ואוסטריה.
הניצחון הגרמני שיקף גם את הדומיננטיות והביטחון העצמי של שלושת שחקני לברקוזן בהרכב הראשון: וירץ, יונתן טה ורוברט אנדריש (לעומת שניים בלבד מבאיירן). שלושה שחקנים שעדיין לא הפסידו העונה. ועדיין, רוב המחמאות הלכו לקרוס, זקן השבט. המשחק התחיל בדקת דומייה לפרנץ בקנבאואר ואנדראס ברמה, הוא הסתיים (לא רשמית) כשקרוס הוחלף בדקה ה-90 לטובת ולדמאר אנטון, והקהל המקומי לקח הפסקה קלה משריקות הבוז לנבחרת המארחת והאנמית, לטובת מחיאות כפיים לקרוס.
קרוס, בהופעה ה-107 שלו בנבחרת, חזר אליה אחרי שלוש שנים. הוא והנבחרת עברו גירושים שקטים. לשניהם נמאס זה מזה והם החליטו להיפרד. קרוס שחזר בשבת לא היה קרוס המסורתי, זה שמסתפק בכדורים חופשיים, קרנות ובעיקר בעיצוב קצב המשחק. קרוס נגד צרפת הבין את גודל השעה. הוא לא שיחק כדורגל, הוא היה מסור ומושקע ואחראי ומנהיג. קרוס לא בא לנהל כדורגל במרכז השדה, הוא בא להחזיר נבחרת מהמתים, רגע לפני טורניר ענק בגרמניה, במדינה שמשוועת לצליל של תקווה. קרוס נתן לה תקווה, עם חותמת של סטייל.
רענון סטייל נגלסמן
"הוא פשוט לא ייאמן", אמר על קרוס המאמן יוליאן נגלסמן, שגם די החמיא לעצמו על ההחלטה להחזיר את כוכב ריאל מדריד לנבחרת, "הכדור אצלו תמיד נמצא בידיים טובות, אפשר למסור לו וזה נותן הרבה ביטחון לכל מי שמסביבו". השחקנים על הספסל סיפרו על ההנאה מלהביט על קרוס משחק, ומוסיאלה ענה למראיין כי "אין לנו מספיק זמן כדי שאני אוכל לתת את כל המחמאות שיש לי עליו".
נגלסמן הוא עוד מנצח גדול של הניצחון על צרפת. שלושה חודשים לפני תחילת המשחקים, במה שנראה כמעט כמו מעשה נואש כדי לטלטל את הנבחרת, נגלסמן הזמין שחקנים צעירים וריענן את הסגל עם שישה שחקנים חדשים והשארתם בבית של ותיקים כמו מאטס הומלס ולאון גורצקה. אחד מהמוזמנים החדשים, המגן השמאלי מקסימיליאן מיטלשטאדט, פתח בהרכב ולא נתן לעוסמאן דמבלה לנשום. שני אחרים, דניז אונדב ואנטון, עלו כמחליפים. שלושת השחקנים הללו מתחת לגיל 28 ושלושתם משחקים עבור שטוטגרט. נגלסמן לא המציא את הגלגל או את הכדורגל מחדש, הוא התבסס על שחקנים משתיים משלוש הקבוצות הטובות ביותר בבונדסליגה (שרבים משחקני ההרכב שלהם הם גרמנים) והתבסס על שיטת המשחק שלהן. זה פשוט היה הרבה יותר קל כשעל כל הקונצרט הזה ניצח קרוס.
ההצגה והדומיננטיות הגרמניות, במשחק חוץ נגד אחת המועמדות היותר כבדות לזכות בתואר בקיץ, לא רק שנתנו לגרמנים משהו להתרפק עליו, אלא גם בנו גבעה קטנה של תקוות וציפיות לקראת הקיץ. הנבחרת הגרמנית לא רק ניצחה את צרפת בצרפת, היא הדליקה את הדמיון של עולם הכדורגל הגרמני. מחר, נגד הולנד בפרנקפורט, עשרות אלפים יגיעו כדי לקבל עוד ממה שהם ראו בשבת.
מישהו לרוץ איתו
הגול המהיר ביותר בתולדות גרמניה לא היה הבלחה של רגע. הוא קסם ספורטיבי: משהו פנטזיונרי שאתה עובד עליו באימונים ואז מתממש במגרש. כשקרוס מקבל את הכדור מהאברץ, הוא לא מוסר ישירות לווירץ. הוא מטעה מסירה לאחור, ואז מטעה שוב עם מסירה לשחקן שהתחיל לרוץ על הקו. המסירה של קרוס לווירץ מוצאת אותו עם מספיק דשא כדי לבעוט די בחופשיות לשער.
ההחלטה של נגלסמן לזרוק למים שחקנים צעירים ולא מנוסים לפני טורניר בית קריטי, נעשתה קלה הרבה יותר לאחר ההחלטה לזמן את קרוס. השחקנים האלו, וגם אחרים בסגל, היו צריכים מנהיג, שחקן שהם יכולים להסתכל עליו, לסמוך עליו, אחד שיעניק להם כדור הרגעה מנטלי כנגד חוסר הניסיון שלהם, אחד שזכה בהכל בריאל ובנבחרת. קרוס לא נתן לנגלסמן רק משחק מסירות, בישול, מנהיגות. הוא נתן למאמן שלו פוליסת ביטוח להעז ולנסות דברים חדשים. בעולם כדורגל גרמני מאובן ושמרני, זה לא דבר של מה בכך. קימיך וגורצקה, הדור שעליו בנו כממשיכי הדרך, כשלו הן במבחן המקצועי והן במבחן המנהיגותי.
ההפסדים המבישים לאוסטריה (בעיקר) וטורקיה בנובמבר, הפכו לניצחונות גדולים עבור גרמניה ונגלסמן. הם הכריחו אותו לעשות טלטלה. לוותר על שחקנים מסוימים, להזיז את קימיך לתפקיד פחות מרכזי, ולבנות קאדר של 13-14 שחקנים "בטוחים" כששאר המקומות בסגל יהיו פתוחים לתחרות לשחקנים שייבחנו לפי יכולתם בליגה.
השוער מארק-אנדרה טר-שטגן, שהחליף את מנואל נוייר הפצוע בשער, אמר אחרי המשחק כי הוא שמח בעיקר בגלל שהוא יכל לראות את חבריו לקבוצה עושים בצורה נהדרת את כל הדברים הפשוטים. מבחינה מסוימת, טר-שטגן תיאר בשלמות את הקריירה של טוני קרוס.
