דניל מדבדב הוא זכר האלפא של דור הסנדוויץ' בטניס הגברי. הוא הראשון בתור להקיש על דלת הבית, ששייך כעת רק לרפאל נדאל, רוג'ר פדרר ונובאק ג'וקוביץ'.
בדיוק לפני שנה, באליפות ארה"ב, היה נדמה שמדבדב שובר את הקרח. הוא ניצח את ג'וקוביץ' בגמר, ומנע מהסרבי זכייה בגראנד סלאם הקלנדרי. מדבדב לא זכור מאז רק בזכות הטניס המופלא שהציג והניצחון המוחץ שלו, אלא בשל הנונשלנטיות שבה התנהג לאחר קבלת הגביע.
"לא היה לי זמן לקנות לה מתנה", הוא אמר בהתייחסו לאשתו דריה, ולעובדה שהגמר התקיים ביום הנישואים שלהם. "אז הייתי חייב לזכות בזה". ואז מדבדב הניף את הפרס, כאילו שזה הגיע למקום הכי טבעי עבורו - הסלון הביתי. נדאל החל להתפרק משריריו, פדרר התמזמז עם הפרישה, ג'וקוביץ' התגרה בקורונה. הטניסאי הרוסי נראה מוכן למלוכה.
ואז מדבדב הגיע לגמר אליפות אוסטרליה, שם התרסק מול נדאל אחרי יתרון שתי מערכות. ברולאן גארוס הפסיד בסיבוב הרביעי, ומווימבלדון נעדר בשל החלטת המארגנים לא להזמין טניסאים מרוסיה ומבלארוס. ההשעיה נתנה לו זמן ארוך להתאושש, וכעת הוא חוזר לאליפות בניו־יורק כמדורג ראשון בעולם, כשפדרר וג'וקוביץ' בחוץ. מה יהיה?
השבב של נדאל בזיכרון
מדבדב, כאמור, מגיע להגן על התואר. ההכנה הייתה צולעת: הוא הפסיד לניק קיריוס בסיבוב השני במאסטרס בקנדה, טורניר בו זכה בשנה שעברה, ונוצח גם בחצי הגמר בסינסינטי. במונטריאול הוא הספיק להתעמת אחרי המשחק עם אוהד שצרח לעברו "לוזר", כשהרוסי עשה את דרכו אל מחוץ לאולם.
אין ספק, במה שקשור לטניס, הכל נמצא אצל מדבדב במקום. הוא גם לא מתוסבך מבחינה מנטלית (לא תראו אותו רב עם עצמו על המגרש), ושמו לא נקשר לפרשיות מחוץ למגרש (את עלייתו המטאורית לצמרת הטניס הוא מייחס לנישואיו עם דריה). יכול להיות שלמלחמה באוקראינה, לחרם על הטניסאים הרוסים ולתגובת הקהל כלפיהם תהיה השפעה עליו, אבל השאלה הכי גדולה לגבי מדבדב היא: האם הוא מבין שלא מספיק לשים את הרגל בדלת, אלא יש צורך לדחוף אותה כל הדרך פנימה?
ההיעדרויות של ג'וקוביץ' ופדרר יעזרו כמובן. הבעיה היא שנדאל, הנמסיס הגדול ביותר של מדבדב, עדיין יהיה שם. כדי לעבור את הספרדי, אם ייתקל בו, מדבדב לא יצטרך רק טניס עילאי, כושר גופני ורוח קרב של אריות. הוא יהיה חייב למחוק משהו משבב הזיכרון במוחו. פעמיים נפגשו נדאל ומדבדב בצמתים קריטיים של עולם הטניס - הכוח העולה נגד עולם האגדות - ובשתיהן נדאל ניצח. בתחילת השנה בגמר הירואי באוסטרליה, ובארה"ב 2019, במה שנחשב לגמר האיכותי ביותר של הטורניר בעידן הנוכחי.
הזכייה של מדבדב אשתקד הייתה אמורה להיות פריצת הדרך, אלא שאחריו שוב התחלקו הגראנד סלאמים בין נדאל לג'וקוביץ'. זה היה כאילו שאלילי הטניס אמרו למדבדב ולבני דורו: אתם לא ראויים עם הטניס המפוהק שלכם. איפה אתם ואיפה דור הנפילים?
הניצחון של מדבדב על ג'וקוביץ' היה הפעם הראשונה שבה אחד משלושת הגדולים הפסיד בגמר למישהו שלא מהדור שלו. מה שקרה מאז מעיד שזו הייתה תקלה קטנה, לא חילופי משמרות.
למדבדב יש סרב קטלני, שצובע פינות ובלתי ניתן לחיזוי, וגם סרב שני שיכול להגיע ל־190 קמ"ש. ג'וקוביץ', כנראה המחזיר הטוב בהיסטוריה, קרס מול הסרב הזה אשתקד. הרוסי יכול לגרום ליריב לעזוב את כל הטקטיקה שלו ולנסות משהו אחר, שהוא פחות טוב בו. כך הוא ייאש את הסרבי הקשוח, ואפילו גרם לו לבכות במהלך המשחק.
אצבע משולשת לקהל
בשנים האחרונות מדברים יותר ויותר על הצד המנטלי של הטניס. על החרדה, הדיכאון משורה של הפסדים, המחיר היקר של עוד עונה במטוסים ובמלונות, הבדידות שמובילה לתחושת שובע מצד השחקנים, ובעקבותיה לשנאה עצמית. אם יש משהו שמבדיל בין שלושת הטנורים של עולם הטניס לבין השאר, זהו בדיוק החוסן המנטלי. כלומר החיים בתוך הרוטינה והיכולת להתחבר מחדש ולהתחזק מכל הפסד, מכל טראומה.
כשמדבדב הפסיד לנדאל בתחילת השנה באוסטרליה, אחרי מאבק בן חמש שעות וחצי, הוא לא הפסיד לכל הפלאים הספורטיבים שהספרדי מחזיק בשרוול, ולא להתפרקות של גופו. הוא הפסיד לקשיחות הנדאלית, לעובדה שמעולם לא דרך בסבב טניסאי שכל־כך שנא להפסיד כמוהו. ההפסד הזה, כמו ההפסד לנדאל בחמש מערכות בארה"ב 2019, סימנו עבור מדבדב את מה שדרוש ממנו כדי להיכנס לחדר של הגדולים.
במשך שני עשורים התרגלנו לעולם טניס שקפא בזמן. הוא היה מצוין באיכותו, אבל חזר על עצמו. סצנות שונות פה ושם, אבל תמיד אותן דמויות. מדבדב לא רק שבא לעורר את עולם הטניס, הוא היחיד מהדור שלו שמעז. למעשה, כל תקוות הדור הזה תלוית בו: אם יפרוץ את הדלת, גם הם ייכנסו.
יותר מהחבטות המדויקות של הרוסי, מהמהירות המטעה שלו, מהעובדה שהוא נחשב לאיש חם ונחמד ושנון מחוץ למגרש, ומהאומץ שלו לשחק טניס ניסיוני אפילו באמצע המערכה - יש למדבדב מעיינות בלתי נגמרים של אמונה וביטחון עצמי. השאלה היא אם המצרכים האלה יספיקו כדי לנצח שוב בארה"ב, ולשנות את הסדר הקיים של הטניס. להוציא אותו מקפאונו.
הוא מגיע אחרי השעיה, הוא מספר 1 בעולם, המדינה שלו במלחמה, היושבים ביציעים לא יהיה לטובתו - ב־2019 הוא היפנה לעבר הקהל בניו־יורק אצבע משולשת - ונדאל יהיה שם. הגיע הזמן שהפסיכולוגיה של דניל מדבדב תנצח את הפיזיולוגיה שלו.
