מחלת המוח CTE, אנצפלופתיה כרונית טראומתית בעברית, היא הגורל המפחיד ביותר עבור שחקני פוטבול. בזכות משפחות שתרמו את גופות יקיריהם למדע, התגלה בשנה האחרונה ההיקף המבהיל של שחקני עבר שסבלו מ-CTE בגלל כמות עצומה של פגיעות ראש וזעזועי מוח לאורך הקריירה – 92 אחוזים מתוך 376 מקרים שנבחנו! התסמינים הופיעו אצל כולם: שינוי קיצוני במצב הרוח, דמנציה, מחשבות אובדניות, דיכאון. הגילויים הובילו לשינוי דרמטי בחשיבה של ראשי הענף בנוגע להגנה על השחקנים, מבחינת ציוד ושינוי חוקים. שחקני הפוטבול הם הדוגמה המייצגת ואלו שמזכירים ללא הרף בהקשר של המחלה. אבל הם לא לבדם.
באוקטובר 2016, החובשת הצבאית הת'ר אנדרסון שהתה בבסיס שלה ועקבה דרך המחשב הנייד אחרי דראפט ליגת הפוטבול האוסטרלי לנשים. בגיל 22, היא נחשבה לפוטנציאל אדיר בתור מישהי שכבר כילדה התבלטה בענף ונראתה כמו כוכבת. היא חיכתה בסבלנות, ואת השאר סיפרה בראיון: "ראיתי את שבע או שמונה הבחירות הראשונות, ואז החיבור התנתק לי. כשהתחברתי מחדש ראיתי שנבחרתי במקום העשירי, זו הייתה הרגשה מדהימה". בצבא תמכו בהמשך האימונים שלה, וברגע שהחלימה מפציעה קשה – היא שברה את היד, קרעה שריר בירך ופרקה את הכתף במהלך תיקול במשחק – היא החלה לשחק במדי אדלייד.
4 צפייה בגלריה
הספורטאית האישה הראשונה שה-CTE התגלה במוחה לאחר נתיחה. אנדרסון
(צילום: Will Russell/AFL Media/Getty Images)
שש שנים מאוחר יותר, לפני תשעה חודשים, אנדרסון התאבדה בבסיסה בפרת'. היא הייתה בת 28, סטודנטית לפסיכולוגיה שהמשיכה את דרכה הצבאית. משפחתה תרמה את מוחה לגוף הנקרא "בנק המוח של הספורט האוסטרלי", החוקר את ההשפעות ארוכות הטווח של פגיעות ראש של ספורטאים. המהלך היה משמעותי, כי ייתכן שמותה של אנדרסון יעזור לשינוי בספורט הנשים בכללותו – היא הספורטאית האישה הראשונה שה-CTE התגלה במוחה לאחר נתיחה.
הפוטבול האוסטרלי נמצא הרחק מאחור בכל הנוגע להגנה על שחקנים. האוסטרלים מתגאים בכך שהמשחק שלהם קשוח יותר מהפוטבול האמריקאי, אבל אותם חוליים מארה"ב נוחתים כעת בתודעה של ראשי הענף. רק לפני שבוע, בעקבות מקרה של שחקן עבר בשם שיין טאק שסבל מ-CTE והתאבד לפני שנתיים בגיל 38, ראש מערך הרפואה בליגה הודה כי ייתכן וישקול לחייב את כל השחקנים לחבוש קסדות. "ייתכן". "ישקול". קשה להאמין שלמרות הצטברות ההוכחות החותכות, שחקנים רבים ממשיכים להשתולל בראש חשוף בענף אגרסיבי במיוחד, וגם אלו שמכסים אותו, עושים זאת בקסדה מצ'וקמקת ביחס לעוצמת הפגיעות, למרות שבאוסטרליה מבטיחים כי הם עובדים על דגם חדש וחזק יותר. מדענים כבר טענו כי קסדות הפוטבול והסטייל האוסטרלי יכולים למנוע שברים בגולגולת, אבל לא את היטלטלות המוח במהלך הפגיעה.
וכמובן שזה נכון גם לגבי הנשים, שעל פי מחקרים חשופות פי 2 לסכנה של זעזוע מוח. ההוכחה הטובה ביותר היא אנדרסון, שהקפידה לשחק עם הקסדה שלה – תמיד צבועה בוורוד כדי לעזור לאמה לקוית הראייה לזהות אותה על המגרש, מה שהפך אותה לאחד השמות המוכרים והאהובים בליגה – אבל בתור שחקנית הגנה קשוחה שהוגדרה כ"פנאטית באימונים", הראש שלה ספג מהלומות אינסופיות מאז שהחלה לשחק ראגבי בגיל חמש בלבד (!) וברור שהמגן שחבשה לא עזר בדבר. במהלך הקריירה היא אובחנה עם זעזוע מוח אחד, אך משפחתה הודתה כי היו עוד ארבעה מקרים גבוליים. גם הפרישה המוקדמת ב-2017 שנכפתה עליה בגלל פציעה שנייה קשה בכתף שהובילה לניתוח, הייתה מאוחר מדי.
מאז פרסום ממצאי הנתיחה של אנדרסון לפני חודש, בעולם הספורט לא נרגעים. מספר שחקניות במונדיאל הנשים החלו להשתמש בקולר מיוחד המספק בולם זעזועים נוסף למוח, לאור הגילויים בנוגע לפגיעות המוחיות של שחקני עבר שהרבו לנגוח; באוסטרליה תוהים אם הכניסה של נשים לענף הייתה נכונה. לאורך רוב ההיסטוריה הן לא הורשו להתחרות בענפים כמו פוטבול אוסטרלי, אבל עם פתיחת הליגה ב-2017 הסכר נפרץ, וכיום כמיליון נשים, נערות וילדות אוסטרליות משתתפות בענפי מגע מסוג זה; ד"ר כריס נובינסקי, אחד ממייסדי "בנק המוח" שחקר את המקרה, הבהיר: "התגלית הראשונה של CTE אצל ספורטאית צריכה להיות צלצול השכמה עבור ספורט הנשים. אפשר למנוע את המחלה ע"י מניעת פגיעות חוזרות ונשנות לראש, ולשם כך צריך להתחיל בדיון עם בכירים בענפי ספורט הנשים, כדי להציל את הדורות הבאים".
אין פה שורה תחתונה שהיא פשוטה, מאחר שמדובר בענפים פופולריים מדי מכדי שיום בהיר אחד יבוטלו. פוטבול אמריקאי ואוסטרלי, כדורגל. מדובר פה בקרב משולב של ניסיון לגונן על מי שכבר עמוק בספורט, ומאמצים להפחית את הפגיעה בקרב ילדים ובני נוער – כמו האיסור על נגיחות מתחת לגיל מסוים שהחילו בארה"ב, למשל, או ההמלצה של אחד החוקרים להימנע מעיסוק בענפי מגע לפני התיכון. ברקע קיים גם איום בתביעה של רשלנות נגד הליגות הנוגעות בדבר, ובתוך הקלחת נכנס כמובן הסיכון המוגבר של נשים, שנאבקו במשך עשורים לקבל הכרה בפעילות שלהן – או בכלל לזכות באישור לשחק – וכבר לא יכולות לסגת לאחור למרות שהמדע מראה שהן לוקחות סיכונים גדולים מאשר הגברים. הן לוחצות יותר ויותר להגדלת המחקר בתחום רפואת הספורט המגדרית, שתאפשר ליותר נשים לעסוק בספורט בצורה בטוחה.
הנוירופתולוג מייקל באקלנד, אחד מהחוקרים שהשתתפו בכתיבת המאמר על נתיחתה של אנדרסון, ניסה לעשות סדר בדברים: "זו לא רק בעיה רפואית, זו גם בעיה חברתית. איך משנים את החברה? לדעתי, בטווח הארוך זה יהיה כמו עישון, שהפסקתו הייתה עניין דורי".
זו אמירה מדויקת ותמימה להפליא. נכון, מהרגע שהחלו להתברר נזקי העישון לאורך שנים המגפה הצטמצמה באופן ניכר, אבל לא נעלמה; ועישון אינו ספורט. מבחינת התרבות, הריגוש, המשמעות ההיסטורית, הררי הכסף שהוא מכניס. גם אם הורים יהיו מודעים יותר לסכנות שעומדות בפני ילדיהם בגיל צעיר, אז הספורטאי יתחיל להתאמן מאוחר יותר, ולמרות הפגיעות המוחיות ייקח את הצ'אנס בשביל התהילה והתשוקה למשחק. גם הנשים, כבר לא ישתיקו אותן, הן רק ישאפו ללמוד איך להתמודד עם האיום.
"לא ממש חשבתי על מורשת", אמר בראיין אנדרסון, האב השבור של הת'ר. "אולי זה מוקדם מדי, ואולי אני בכלל לא יודע איך אני רוצה שהמורשת תיראה. בשלב הזה, אני כלל לא חולם על כך". אבל הת'ר אנדרסון תשאיר מורשת, כי כפי שאמר באקלנד, כנראה שמדובר רק בקצה הקרחון. ופה מתנגשים כל הקונפליקטים – איך שולחים ילד או ילדה לענף כזה בלב שקט? איך מונעים את ריבוי המקרים? ואיך ממשיכים לעודד את הגלדיאטוריות האלה כשיודעים שהן מכניסות את עצמן ללוע האריה?
פורסם לראשונה: 08:33, 12.08.23
