21 שנה חיכו האוהדים השרופים של הפועל ירושלים לרגע הזה – לחזור לקדמת הבמה. ביום שישי זה קרה. מועדון הכדורגל הראשון בישראל שמנוהל על ידי אוהדים מגיע לליגת העל. היסטוריה.
אחד מהאחראים להישג האדיר הוא המנהל המקצועי שי אהרון (42). הוא היה סמל אדום של הפועל ירושלים המקורית, עד לפני מספר שנים שיחק בליגה ב' בהפועל קטמון, המועדון שהקים חלק מקהל הקבוצה כאלטרנטיבה לקבוצה הקורסת, ומאז טיפס למעלה עם הפרויקט. בקיץ האחרון קטמון רכשה רשמית את השם הפועל ירושלים, ועכשיו מעגל נסגר.
את חגיגות העלייה המועדון ביטל בגלל האסון בהר מירון. "השחקנים והקהל ריסנו את השמחה", מספר אהרון בראיון ל"ידיעות אחרונות". "אי אפשר היה לחגוג ביום כזה. חיכינו 21 שנה, אפשר לחכות עוד שבוע".
אז איך זה לעלות לבמה המרכזית?
"הגיע הזמן שתהיה בליגת העל קבוצת אוהדים. העלייה לא קרתה ביום שישי, היא נבנתה לאורך שנים. בכדורגל שלנו מילים כמו בנייה והתמדה הן נדירות. בארגון שלנו הן אבני היסוד. ידענו שהעלייה הזו תגיע. בוא נגדיר את זה כאושר מתוכנן. זה היה רעיון של איש עם חזון ומלא רגש ששמו אורי שירצקי, שעשה דבר חסר תקדים בספורט הישראלי והקים מאפס מועדון אוהדים. זה התחיל בליגה ג', כשבדרך הוא מבסס את הפרויקט עם השם המקורי שלנו. אנשים התפתחו ונולדו לתוך הארגון. זה הישג אדיר בכדורגל הישראלי, קבוצת האוהדים הראשונה שמגיעה לליגה הבכירה עם 3,000 ילדים שלובשים את החולצה האדומה. צריכה להיות פה הכרת תודה לקהילה של קטמון ששמרה על הגחלת של הפועל ירושלים, אחרי פילוג לא פשוט ומורכב בתוך הקהל. אבל הם ידעו לוותר בלי אחוז של אגו על המותג ובסוף הרוויחו".
הייתם עוף מוזר בכדורגל הישראלי, עם סבלנות יתרה, עיכול כשלונות בצורה שונה, אבל עכשיו אתם מגיעים לעולם של הישגיות.
"הקורולציה בין 'תהליך' ו'בנייה' ל'איטי' לא נכונה בעיניי. המועדון שלנו בפורמט הנוכחי קיים עשור, להגיע מליגה ג' עד לליגה הבכירה בטווח הזה זה לא דבר איטי. קיבלתי על עצמי את האחריות המקצועית לפני שש שנים, לא היתה מחלקת נוער ועברנו תהליך מסובך ומעבר מקבוצת אוהדים לקבוצה מקצוענית, עם 16-15 שחקני בית בסגל בהתמדה. הפירות הגיעו מהר מהצפוי. אנחנו מגיעים חזקים ועוצמתיים, ויחד עם זאת שאלת תקרת הזכוכית של מועדון האוהדים לגטימית".
איך עוד באה לידי ביטוי הקהילתיות שלכם והיותכם קבוצת אוהדים אל מול התמודדות במבחן ההישגיות?
"כדורגל בישראל לוקחים כמשהו אחד ובשאר העולם בצורה אחרת, ואני מדברת בעיקר על תרבות הפנאי. בכדי להביא 5,000 או 6,000 אוהדים למשחק בליגה ב' אתה צריך לעשות משהו מיוחד. אתה לא יכול להגיד 'בואו תראו כדורגל'. הנושא הקהילתי זה משהו אחר - חלק מהזהות של המועדון ללא קשר לעניין המקצועני. אני יכול להבטיח שנמשיך לעשות כל מה שאנחנו יודעים לא נסטה מהאמונה בהון האנושי, במחלקת הנוער, בפעולות הקהילתיות שלא קשורות למקצוענות, מה שבטוח שלא נשנה את עורנו".
אתה מדבר על עורנו, מהו?
"הדרך היחידה לשרוד ולהתפתח היא להיות יצרניים ולהתנהל באותה הדרך, להמשיך את המאפיינים שלקחו אותנו עד לליגת העל. לכל מועדון יש מאפיינים משל עצמו, לנו חשוב להתבסס על מחלקת הנוער היצרנית, אנשים שמעריכים את זה שהם לובשים את החולצה האדומה. אני הייתי בכל הסרטים האפשריים בכדורגל הישראלי מליגת העל ועד לליגה ב', ולמדתי שאסור להציב סימני קריאה. אין אצלנו אסטרטגיה - את זה ואת זה נעשה או לא. נהיה גמישים מחשבתית, אבל הבסיס היא פיתוח שחקני הבית ומחלקת הנוער".
דווקא הפועל ירושלים הצנועה, תהיה זו שבעונה הבאה תציב פונקציה של מנהל מקצועי שאינה קיימת בשום מועדון אחר בישראל.
"קטונתי מלבקר או לתקן את הכדורגל הישראלי, יש לי דעה בנושא. אנחנו הגענו למסקנה שניהול מקצועי במועדון אוהדים vut הכרחי/ כשזה לא היה קיים, הקבוצה קרסה. כשאני עזבתי את הפועל ירושלים כמלך השערים בליגה הלאומית לטובת הפועל קטמון בליגה ב' בכדי להחזיר אותה לקדמת הבמה, אנשים תיארו את המהלך כתמהוני, הזוי ולא נורמלי, לי היה חשוב להשאיר מורשת לילדים. היו לי שיחות עם ג'ורדי קרויף כיצד להטמיע תרבות ניהול מקצועני, אצלנו לא מתעסקים במשחק האחרון, זו לא אפיזודה חולפת".
מה הציפיות לקראת העונה הבאה?
"יומרני לדבר על ציפיות יממה אחרי עלייה. יש לנו תוכניות לעתיד הרחוק, עשינו הכנה כלכלית, מקצועית וניהולית איך לשדרג את המערכת. נהיה בתחתית התקציבים של ליגת העל, אבל זה אף פעם לא הפריע לנו, כשלמעט שנה אחת ואפילו העונה, היינו בחלק התחתון התקציבי בלאומית. הון אנושי ועבודה מקצועית מצמצמת את הפערים".
הדרבי האחרון הגדול בירושלים מול בית"ר היה ב-2000, אתה עוד שיחקת.
"כאחד שחווה דרך מחלקות הנוער דרבי נגד בית"ר ירושלים וברוב המשחקים ידינו הייתה על העליונה, זה משהו מיוחד. אני זוכר את התהלוכות בדרך לימק"א, כשלימים שיחקתי וראינו מהאוטובוס את נחיל האוהדים, המאבק על הגאווה, המריבות בבית ספר, הפרלמנטים לפני המשחק. בעיר מורכבת כמו שלנו, הדרבי הירושלמי הוא אחד הדברים שיכניסו בעיר חיים".
איך אתה רואה את דרך הניהול הקפריזית בבית"ר לעומת התהליך שלכם?
"אני נזהר מלהטיף, לחנך או לבקר אחרים. כל אחד והדרך שלו, אני מרוכז במה שאנחנו עושים, מאמין בדרך הזו. בימים שהתוצאות החיצוניות באות לידי ביטוי, אני נהנה מזה. אין לי שליטה או בקרה על קבוצות אחרות".
כמה מרגש אותך, סמל של הפועל ירושלים להגיע כמנהל מקצועי לליגת העל?
"אני מודע לחשיבות ויש בי סיפוק וגאווה, אבל הסיפור גדול ממני. אלפי אנשים שלקחו את הגורל בידיים שלהם, הקימו מועדון לתפארת עם יסודות של קהילה ואני יכול להיות גאה להפוך לנושא הדגל המקצועי שלהם, זה מרגש אותי".
מה הרגע הקשה ביותר שעברת במסע שלך מהליגות הנמוכות למרכז הבמה?
"עונה אחת שהיתה חלק מהאבולוציה של המועדון, כשלפני שנתיים לקחנו החלטה מושכלת ומתוכננת לסטות מהדרך שלנו, לעשות עלייה בדרך אחרת. ידעתי והבנתי שזה חלק מהאבולוציה כמועדון, ואז כמנהל מקצועי כשלא עלינו, הבנו שהרבה יותר נכון להישאר בדרך שלנו".
והמשמח ביותר?
"העלייה מליגה א' צפון, זו הייתה השנה הראשונה שלי כמנהל מקצועי והצלחנו לעלות מייד אחרי ירידת ליגה, כשהייתה קבוצה ללא שום תשתית, ללא מגרש אימונים, בלי שחקנים והיינו צריכים לבנות את כל המערכת המקצועית מלמטה, זה היה רגע מכונן בתולדות קטמון. ועוד רגע, כשבתחילת העונה התבשרנו שעניין שינוי השם להפועל ירושלים אושר פורמלית. זו היתה הבנה שאנחנו ממשיכים לשאת המסורת של מועדון מ-1926, מורשת שהפועל קטמון הייתה הפרק המפואר ביותר שלה".
