יחיעם שרעבי הוא איש עסוק מאוד. עוד לא חולפות חמש דקות מרגע הכניסה שלו לאולם ברמלה, וכבר אפשר לראות אותו מתמרן בין שני ניידים שמצלצלים בלי הפסקה, חניך שעבר תאונה, אנשים שיוצאים ונכנסים ודלת משרד שמתפקדת כמו דלת מסתובבת; כל רגע צצה בעיה והוא צריך למצוא לה פתרון. כן, גם כאשר החניכים הבולטים כמו אבישג סמברג ואסף יסעור בפגרה - המאמן שלהם ממשיך לעבוד נונסטופ.
שרעבי (46) לא מסתיר במהלך הראיון את העובדה שבישראל להיות מאמן טאקוונדו בלבד, גם אם של הנבחרת הלאומית, זה לא מספיק כלכלית. לכן הוא מטפל בעצמו בהכל, דואג שרשת המועדונים שלו "שרעבי אמנויות לחימה" תמשיך לשגשג. תחילת השנה היא זמן החוגים, ילדים והורים שמתעניינים, בטח כשהזכייה של אסף יסעור במדליית הזהב במשחקים הפראלימפיים בפריז תורמת לפופולריות. השרשַׁת הספורט בחייהם של ילדים חשובה לו, וזו אחת הסיבות שבגינן רכש את קבוצת הכדורגל סקציה נס־ציונה, אבל בזה ניגע בהמשך. קודם הענף שלו - יחיעם הוא טאקוונדו וטאקוונדו זה יחיעם. לא במקרה הטייטל "המאמן היחיד בישראל שזכה גם במדליה אולימפית וגם במדליה פראלימפית" מוצמד לשמו בהערכה.
בכניסה לאולם, לצד אינסוף גביעים, תמונות, גזרי עיתונים ופוסטרים (כולל אחד שסמברג הכינה לו אחרי הזכייה במדליית הארד באולימפיאדת טוקיו: 'יחיעם, בלעדיך זה לא היה קורה'), יש כאמור דלת שחושפת משרד קבלה, ובקומה מעל נמצא המשרד הפרטי שלו. לא משהו גרנדיוזי, יותר בכיוון של מבנה ישן שעבר שיפוץ ומסתפק במה שיש: כיסא מנהלים, מחשבים, מסך שמציג את מצלמות המעקב שמכוונות לחדרי האימונים וארונית עם פרסיו האישיים.
שרעבי ממעט להתראיין. כשהחניכים שלו זוכים במדליות, הוא עולה אחריהם לעמדת הראיונות, מסתפק בכמה משפטים ומפנה אליהם את הזרקור. "אני מאמין שהספורטאי צריך להיות במרכז הבמה", הוא מסביר. "מאמן צריך להיות לצד הספורטאי, לעזור לו להגיע להישגים. בסוף, מי שצריך להיות הכוכב הוא הספורטאי. המאמן לא צריך להיות כוכב".
בעיטות במקום אגרופים
שרעבי (46) גדל בנס־ציונה והחל את דרכו בקראטה ("נולדתי לענף"), בדיוק כמו כל אחיו, שהגיעו אל המזרן בעקבות אביהם דוד, שעבד כמאמן. ליחיעם הצעיר היו הישגים, כולל זכייה בתואר סגן אלוף העולם עד גיל 21. אבל שנתיים אחרי ההישג הוא רצה לעסוק בענף אולימפי ועשה הסבה לטאקוונדו. "התחלתי לברר איפה יש אימונים, ופשוט הלכתי", הוא מספר על תחילת דרכו.
תחילת שנות האלפיים. הג'ודו כבר פופולרי בישראל, לא הייתה מחשבה לנסות?
"הטאקוונדו היה יותר דומה לי בעין לקראטה מבחינת בעיטות. מבחינת חוקים, זה שונה לגמרי. הג'ודו לא עניין אותי, בכלל ההתלבטות שלי הייתה בין טאקוונדו לאיגרוף. הבנתי שאני אוהב לבעוט יותר מאשר לתת אגרופים".
אתה מקים תוך כדי את המועדונים שלך, הופך למאמן ובמקביל ממשיך להתחרות.
"קודם כל, האמנתי שבשביל שיהיה ספורטאי אלוף אחד טוב צריך עומק. גם האחים שלי פתחו סניפים, שמהם נבחר את הטובים. עד היום האחרון שלי הייתי ספורטאי־מאמן. הייתי עולה לקרב אחרי החניכים שלי ואז מעביר להם אימון. בגיל 29 פרשתי. הקריירה שלי בטאקוונדו הייתה יחסית קצרה כי התחלתי מאוחר, וכבר היו לי ספורטאים שהגיעו לבוגרים ועלו לקטגוריית המשקל שלי, כמו רון אטיאס (ייצג את ישראל בריו 2016), אבל לא ראיתי את עצמי מתחרה בהם".
"אבישג סמברג? היא הייתה מועמדת בדיוק כמו שהייתה בפריז. השתנה לנו המומנטום בפריז. היא שלטה בקרב שם ומשהו השתבש. נכנסנו ללופ שבדרך כלל אנחנו מצליחים לצאת ממנו, והפעם לא הצלחנו"
ואיך הגעת לתפקיד מאמן נבחרת ישראל?
"מישל מדר, שהיה מנכ"ל האיגוד, האמין בי עוד כשהייתי ספורטאי. הוא נתן לי בהתחלה נבחרת אזורית, הספורטאים שלי זכו ברוב התחרויות, ועברתי לנבחרת הקדטים, משם לנוער ולבוגרים. כשפרשתי מתחרויות כספורטאי, עברתי מיידית לנבחרת הבוגרת כעוזר המאמן של עדי דוידוב. כשהוא פרש, הפכתי להיות המאמן הלאומי".
תמיד יש תלונות
זכייה במדליה אולימפית בטאקוונדו היא מלכתחילה קשה יותר כאשר שני משקלים מצטמצמים לאחד ומספר הכרטיסים הפנויים קטן מאוד. אין דירוגים, הכל מתנקז לתחרות קריטריון אחת שנערכת בסמוך למשחקים האולימפיים. הנבחרת הישראלית הגיעה לשלושה קרבות גמר על הכרטיס הבודד לפריז, אבל רק סמברג, שניצחה בקרב הגמר שלה, זכתה בו. "אני לא יכול לבקר את השיטה. זאת בעיה של האיגוד העולמי מול הוועד האולימפי", הוא אומר תוך כדי הגנה על הספורטאים הנוספים שלו. "הנבחרת שלנו חזקה. להכניס שני ספורטאים למשחקים בענף שלנו זה הישג עצום. זה המצב וצריך להיות כנים. מי שייכנס צריך להיות מועמד למדליה".
שרעבי עדיין מתעקש שמדליית הארד של סמברג בטוקיו היא לא הפתעה: "היא הייתה מועמדת בדיוק כמו שהייתה בפריז. השתנה לנו המומנטום בפריז. היא שלטה בקרב שם ומשהו השתבש. נכנסנו ללופ שבדרך כלל אנחנו מצליחים לצאת ממנו, והפעם לא הצלחנו".
אתה במקום נמוך של הפסד באירוע שיא, ואחרי שלושה שבועות יש לך מתחרים נוספים בתחרות הפראלימפית.
"אשקר אם אני אגיד שלא הייתי בהלם. התכוננו לרגע הזה והוא נגמר. באותו היום ולמחרת, אסף יסעור ועדנאן מילאד לא ידעו איך לדבר איתי, היו במבוכה. אמרתי להם שאף אחד לא מת וממשיכים כרגיל. אי־אפשר לשקוע בדברים".
נחתת ישר לאימונים איתם?
"הם כבר היו בסוף ההכנות, באתי לחדד אותם. באתי גם עם תובנות מפריז, על האווירה. צריך להבין, ספורטאים אולימפיים לא רגילים לכמות כזו של קהל. כל הזרקור עליך. בקרב של אבישג למשל, זה היה ערב־הסעודית נגד ישראל. לא הייתה אפילו שנייה אחת של שקט. זה היה כאילו ישראל נגד השכנים שלנו, נגד שאר העולם, במיוחד באווירה שאנחנו נמצאים בה כבר תקופה. עכשיו, הרעש הזה הוא גורם שצריך להבין אותו. הכנתי את שניהם לזה".
מאמן לאומי שהוא גם מנהל מועדון, זה לא ניגוד עניינים? יש הטוענים שאתה מעדיף את הספורטאים שלך על אחרים.
"תמיד יש תלונות כאלה. עברתי תקופות מאוד קשות, עם הרבה האשמות כאלה, יותר גרועות אפילו. אני משתדל לא לקחת ספורטאים, אלא אם מישהו רוצה לעבור אליי. כשמישהו טוב, תמיד יתלוננו עליו, תמיד יש הערות. אני כבר לא מתרגש, מאמין בדרך שלי".
ונעבור לכדורגל
שרעבי לא תיכנן להיות מאמן פראלימפי. לפני מספר שנים הוא קרא בפייסבוק פוסט שכתב אביו של אסף יסעור על הילד שידיו נקטעו ורוצה להיות אלוף. הוא התגייס למשימה אבל חשב שזה יהיה בעיקר לתת לילד קצת ביטחון, משמעת ומסגרת אימונים. שרעבי מספר שכבר אחרי האימון הראשון הוא זיהה שיסעור מזכיר לו ספורטאים בכירים עם תכונות ואופי של אלופים - אבל עדיין לא חשב על לבנות נבחרת פראלימפית.
עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל נוספו לא מעט חיילים ואזרחים למעגל הנכים, ושרעבי מעוניין להקים משהו רחב יותר בטאקוונדו הפראלימפי. "אני בדעה שצריך לתת לפצועים להחלים נפשית ומנטלית לפני שפונים אליהם. אני יודע שיש כבר ענפים שבאים לבתי חולים ובודקים. זה לא שוק בשר שקופצים עליו".
בתחילת דרכך הפראלימפית, היית צריך ללמוד מחדש?
"לא, רק לא להתבלבל ולזכור שיש חוקים שונים באולימפי ובפראלימפי. זה עניין של גישה. לפי מה שאני שומע, מנסים לאחד את החוקים בשתי הקטגוריות כדי שיהיו זהים".
תצטרך לבחור בין השניים בעתיד?
"אפשר לעשות גם וגם, זה פשוט מצריך ממני יותר אנרגיה, טיסות ומאמץ. כל עוד יש לי כוח - אני עם שניהם".
כאמור, לאחרונה נכנס שרעבי לעסקי הכדורגל ורכש את סקציה נס־ציונה שהידרדרה עד ליגה ב' והייתה בסכנת פירוק. "בספורט האולימפי אין כסף, אז מחפשים דברים אחרים מבחוץ", הוא אומר בחיוך.
סמברג ויסעור, שנמצאים באולם לטובת צילומים לכתבה, מסתכלים זה על זה ונראים מעט מוטרדים מהתחביב החדש של מאמנם. "איך יהיה לו זמן אליי עם הג'וב החדש?" צוחקת סמברג. יסעור, שמנסה לשכנע את המאמן שלו להצטלם כשהפעם הוא בפרונט, שואל אם הוא יכול לשחק בנס־ציונה במקביל ומצהיר שיגיע לראות משחקים.
"נס־ציונה זה סיפור מורכב", מסביר שרעבי. "נכנסתי לזה כי הקבוצה נקלעה לבעיה שבה כמעט כל המחלקות הצעירות היו נסגרות. ביחד עם ראש העירייה חשבנו על פתרון והוא ביקש ממני, כאיש ספורט, לעזור".
איך בכלל התחילו השיחות?
"אח שלי רגב שיחק בנוער בקבוצה, ויש לו את הפועל גדרה. זה לא בא משום מקום. אני חושב שאם אצליח להביא את הערכים של הספורט האישי לספורט הקבוצתי מגיל צעיר, אוכל לקדם את השחקנים. יש לזה הרבה פוטנציאל. מדובר בתהליך מעניין ואני מאמין שהוא יצליח, צריך זמן".
