לינוי אשרם מדברת אחרי אליפות אירופה
(צילום: באדיבות איגוד ההתעמלות)
תחרות גראנד פרי תל אביב משכה ליציעים צופים רבים שהתמכרו להתעמלות האמנותית. גם אנשים שבדרך כלל לא מתחברים לספורט מצאו שם משהו אחר, בזכות היופי המשכר של הביצועים. זה אולי הענף הכי יפה לעין, עם שילוב של אקרובטיקה ומחול, תוך כדי תפעול חישוק, כדור, סרט או זוג אלות. זה גם אחד הענפים התובעניים ביותר, הדורש קואורדינציה מושלמת ותרגול ספרטני.
טוקיו 2020 ב-ynet - מתחם מיוחד
בין הצופות אפשר היה למצוא את אנה סברצוב, שליוותה את בתה, דיאנה בת ה-16. הן הגיעו כדי לראות מקרוב את המאסטרית לינוי אשרם בפעולה. יודעי דבר בענף כבר מדברים על דיאנה בתור השם החם לקראת הקמפיין האולימפי הבא, פריז 2024. בשנים האחרונות היא הייתה חלק מנבחרת הג'וניור המצליחה, אבל עכשיו היא יצאה לדרכה כמתעמלת בודדת בבוגרות, ואף אחד לא ירים גבה אם נראה אותה עולה על המשטח בעוד שלוש שנים בבירת צרפת בתור מישהי שכולם יכירו.
דיאנה סברצוב היא רק דוגמה קטנה לטירוף הישראלי המוחלט סביב התעמלות אמנותית. אשרם, ניקול זליקמן ובנות הנבחרת אינן לבד: מתחתן צומחות עוד ועוד שכבות איכותיות, הנציגות בכחול-לבן הפכו לחברות קבועות על הפודיום בכל תחרות אפשרית, כולל באליפויות אירופה ואליפויות עולם, ואפשר לומר בפה מלא שישראל היא מעצמה עולמית בענף.
מי שחושב שזה מוגזם, מוזמן להסתובב ביותר מ-50 האגודות הפעילות ברחבי המדינה, כפול מאשר לפני עשור, שמושכות אליהן 3,000 מתעמלות צעירות. כל אחת מהן רוצה להיות לינוי אשרם הבאה, והן מוכנות להשקיע מדי יום שעות רבות באולם האימונים למען המטרה. יש כאלה שאף עזבו את הבית והמשפחה כדי לקדם את הקריירה – שבמקרה הטוב נמשכת עד גיל 24.
"הילדות מודעות ומוכנות להשקיע"
יושבת ראש האיגוד, כנרת צדף, כבר לא יכולה להסתיר את ההתרגשות לקראת המשחקים האולימפיים: "עצם העובדה שיש לנו נבחרת שיכולה לנצח את כל הגדולות בעולם זה הישג מטורף, וכל מי שעקב אחריה, בטח בזמן הקורונה, יודע מה הבנות עברו", היא אומרת. "אירה ויגדורצ'יק עשתה שם קסמים, ואני מקווה שזה יבוא לידי ביטוי בטוקיו. גם בתחרות האישית יש שתי ספורטאיות מצוינות. גם לינוי וגם ניקול שומרות על יציבות. תחשבו שבריו הייתה לנו רק נטע ריבקין".
התעמלות אמנותית היא כבר כמעט הספורט הלאומי.
"יש התעוררות, בנות לוקחות את זה יותר ברצינות ורוצות להפוך את ההתעמלות למקצוע. פעם היינו עובדים עם מתעמלת אחת או שתיים, עכשיו המטרה היא שהנבחרת האישית תפתח את הקמפיין לפריז עם שמונה מתעמלות לפחות, וגם לנבחרת הקבוצתית יש מספיק בנות. זה אחד הענפים היחידים שלא הפסיק לפעול בזמן המגפה.
"יש לנו דור עתיד, עם נבחרת הג'וניור שמיועדת לפריז ועשתה באליפות אירופה האחרונה תוצאות טובות, ומישהי כמו נגה בלוק שיש לה פוטנציאל מטורף ברגע שתיכנס להיות חלק מהנבחרת האישית. היא יכולה להגיע גבוה. עצם העובדה שעזבה את הבית בגיל 13 בשביל האימונים מראה על האופי שלה".
ג'קי וישניה, "מר התעמלות" הישראלי, מתפקד כבר שנים כחבר ועדות באיגוד האירופי בהתעמלות, והיה אחד הכוחות המשמעותיים בהנחתת אירופה לבוגרות בהתעמלות אמנותית בשנה הבאה בישראל. בתור מי שמכיר כל פרט בענף, הוא לא מהסס לומר: "לאור ההישגים שלנו בענפים האולימפיים המרכזיים, ההתעמלות האמנותית והתעמלות המכשירים, לצד ההצלחה באקרובטיקה שאינה באולימפיאדה, אפשר להגיד שאנחנו מעצמה בתחום".
איך הגענו להגדרה מרשימה כל כך?
"ככל שהענף מביא יותר הישגים, הוא יותר חשוף. עכשיו זה תלוי בבנות הצעירות שצופות בלינוי ובתחרות הקבוצתית – הילדות רוצות להשקיע את הכל בענף, וחלק מההורים גם מגשימים את החלומות שלהם דרכן. וזו לא סתם השקעה. זו לא התקופה שהיו מתאמנים פעמיים-שלוש בשבוע. הכל הפך הרבה יותר מקצועי וצריך, לעבוד הרבה מאוד שעות כדי להגיע להישגים, והילדות מודעות לכך ומוכנות להשקיע.
"ההורים הם פקטור רציני, בעיקר בגילים הצעירים. ילדות לא יכולות לעלות לרכב ולהגיע לאימון, וגם לאוטובוס ההורים אלה הם שמסיעים. זו הקרבה גדולה של המשפחות, כי צריך להיות צמוד ללוחות האימונים המשוגעים של המאמנות, וכדי להגיע באמת להישגים, צריך להקריב הרבה ימי עבודה והרבה שעות".
אנחנו כבר בשיא, או שיש עוד צמיחה לפנינו?
"הענף בהחלט יכול להתקדם, אם ידעו איך לנווט מתעמלות טובות אל עבר המקצוענות. צריך לשים דגש על הנבחרת, לכוון לשם את המתעמלות הבודדות לפי הכישורים והפוטנציאל, להשקיע בצעירים וכמובן להרחיב את ההשקעה במתקנים, מה שיכול להצעיד את הענף קדימה".
צדף מחזקת את הדברים: "מתקן התעמלות אמנותית זו בעיה. אם אתה לא משאיר את התשתית קבועה, אז קשה לשמור על השטיח זה קשה. הנה, בראשל"צ המתעמלות מתאמנות באולם כדורסל ומקפלות את השטיח כל יום. ועדיין, בנות יוצאות אלופות. האיגוד פתח את התשתית שלו לכל האגודות, ואלמלא הקורונה היינו יכולים להכניס יותר בנות. בקדנציה הבאה יהיה צורך להתמקד במתקנים ייעודיים להתעמלות מכשירים לבנות, אבל גם כאן יש שיפור".
חיזוק מגל העלייה
אבל יש פרמטר נוסף שמקדים את כל ההצלחה, ואי אפשר לדבר על פריחת הענף בישראל בלעדיו. גל העלייה הגדול מברית המועצות לשעבר בתחילת שנות ה-90 הביא לישראל לא מעט מאמנים ומאמנות שספגו מבית את החינוך הסובייטי, הביאו לכאן את שיטות האימון ובעיקר ניסו לבנות תשתית שתקדם את הענף. מסורתית, התעמלות אמנותית נמצאת בשליטה של מדינות אלה ומדינות מזרח אירופה בכלל, ואנשי המקצוע המעולים שינו את הענף בארץ מהקצה אל הקצה ברגע שהשתלבו והתבססו. אפשר לראות זאת בענפים נוספים, כמו באתלטיקה, אבל בהתעמלות האמנותית המפץ היה גדול במיוחד.
הזרעים שנשתלו בשקט, מחוץ לסיקור התקשורתי, הפכו בשנים האחרונות לפירות שקוצרים בישראל. המאמנות אירה ויגדורצ'יק, אלה סמופלוב ונטשה אסמולוב הובילו ספורטאיות שהגיעו להישגים מרשימים, והצליחו להעביר את משנתם גם לדור הבא של המאמנות בישראל. גם במקרה של חלק גדול מהמתעמלות, מדובר בבנות שנולדו בארץ למשפחות עולות, או שעלו בעצמן בגיל צעיר.
מי שמכירה היטב את הנושא היא ג'ניה מורגובסקי, מאמנת הפועל חולון שעובדת בצמוד לוויגדורצ'יק, המאמנת הראשית באגודה: "כל המאמנות הגיעו מוסמכות. הן באו מראש כנשות מקצוע ברמה גבוהה מאוד, וביחד עם ספורטאיות איכותיות, השילוב הזה תרם ברמה המקצועית ועזר ליצור תשתיות. מדובר גם בעניין של הכשרת מאמנות ומדריכים – לפני העלייה הגדולה לארץ כמעט לא הייתה מודעות לכך בישראל. השילוב של כל הגורמים האלה הרים את הענף לאן שהוא היום. הן הביאו את השיטות שלהן".
הן גם התאימו את עצמן לישראל, תרבות ספורט שונה?
"הן היו רגילות לעבוד אך ורק עם הבנות הטובות ביותר. קח את הדוגמה של אירה ריסנזון: באה ילדה בלי נתונים, שבברית המועצות לא היו מסתכלים עליה בכלל כי בדקו קודם כל את הנתונים הגופניים והגמישות, ולא החשיבו אותה באוקראינה לכישרון גדול – אבל בישראל גילו אותה, כי כאן עובדים עם כל ספורטאי שמגיע לאימונים ומוציאים ממנו את המקסימום.
"ועובדה שכל זה הצליח. כעת, בזכות התשתית הרחבה יש נבחרת גדולה, וזה נותן את האפשרות להשקיע יותר במי שיכול להתקדם יותר, וכך קיבלנו את הבנות שהתפתחו והגיעו להישגים. גם בנות קטנות יותר ראו בהן מהתחלה מודל לחיקוי, ואז הן רוצות להוכיח לעצמן שגם הן מסוגלות".
חיזוק לאופי וחוויה לחיים
את טורי פילנובסקי (26) תמיד היה כיף לראות בתחרויות. יכולת גבוהה, חיוך כובש. היא ממש הייתה קרובה לאולימפיאדה, אבל זה חלום שלא התגשם והיא החליטה לפרוש. אבל היא אף פעם לא עזבה באמת את האולם, וממשיכה כיום כמאמנת באגודת מקפ"ת בפתח תקווה.
"יש שיפור וצעד גדול קדימה באופן עקבי", טוענת פילנובסקי. "ההתעמלות בישראל באופן כללי התקדמה מאוד בשנים האחרונות. אנחנו נמצאים בצמרת העולמית. יש מודעות להתעמלות אמנותית וחשיפה בעיקר בגלל ההישגים של לינוי, ניקול והנבחרת".
מה הוביל להתפוצצות שאנחנו חוזים בה עכשיו?
"אני חושב שזה התפתחות שנבנתה לאורך שנים, מאז הרגעים הראשונים של המתעמלות הישראליות באולימפיאדה, ההשתתפות של אירה ריסנזון בבייג'ינג 2008. אנחנו רואים את התוצאות עכשיו עם ההישגים של השנים האחרונות".
כמו וישניה, גם פילנובסקי מאמינה שהשינוי מגיע בחלקו הגדול מהבנות הצעירות בעצמן, אבל לא רק מהן: "זה בא הרבה מהילדות, ממה שהן רואים בטלוויזיה, אבל יש גם שילוב של ההורים שדוחפים אותם. כל אחת רוצה שהבת שלה תהיה לינוי אשרם הבאה, וחושבת שלבת שלה יש את הפוטנציאל בשביל זה. ועדיין, צריך שיתוף פעולה של הילדות בשביל להתקדם".
זה בכלל יכול להצליח בלי הורה תומך?
"כל הורה צריך לתמוך בילד, אבל לא לדחוף יותר מדי. אין כאן עניין כספי, זה נטו הרצון של הילדה. אין פה שיקול אחר, אחרת זה פשוט לא יכול לעבוד. כבר היו לי מקרים רבים בהם הילדה לא רצתה, ולמרות כל הניסיונות של ההורים לשכנע אותה, זה פשוט לא עבד".
כאמור, במקרה של משפחת סברצוב, איתה פתחנו, זה הצליח. "מה צריך כדי לגדל מתעמלת? הרבה סבלנות", מספרת האם אנה. "ההשקעה בהתחלה היא רק של ההורים. זה לוקח ממני הרבה זמן. כל התוכניות שלי מתוזמנות לפי התחרויות והאימונים, וזה גם עולה הון, כי יש בגדים לקנות, דלק לנסיעות והפסד שעות ימי עבודה".
זה מצדיק את ההשקעה?
"כן, אני לא מצטערת על ההחלטה שלי לשלוח את דיאנה לפני עשר שנים להתעמלות. הילדה כבר בת 16 ורואים איך היא גדלה ופרחה. קודם כל, בגלל ההתעמלות האופי שלה מאוד חזק. כבר מגיל מוקדם היא מדברת עם המבוגרים בגובה העיניים, יודעת לתת כבוד וזה נותן גם ביטחון עצמי אדיר. חוץ מזה, ספורט זה גם בריאות".
ספורט בכללותו, אז למה דווקא התעמלות אמנותית?
"זה הענף הכי יפה ומתאים לילדה. זה מעצב את הגוף הכי יפה, זה חוויה מסוימת בחיים ולכל מי שיש בת אני ממליצה לנסות".
נראה את דיאנה באולימפיאדה?
"בעזרת השם בפריז", צועקת לנו הבת.
