לברון ג'יימס שונא שאומרים שהוא קובע בקבוצות שלו. לא כי זה לא נכון, אלא כי הטיעון עולה רק כשאפשר להשתמש בו כדי לנגח אותו.
ליגת ה-NBA חוזרת, פרויקט מיוחד:
כשהקבוצות שלו מצליחות, כמו כמעט בכל שנה בעשור החולף, אף אחד לא מתלונן על המעורבות המסיבית בניהול. בקבוצות הקודמות לובשי החליפות נהגו לספר לעיתונאים, שלא לציטוט כמובן, כי הם היו אחראים רק להחלטות הטובות, ואת הצעדים הכושלים עשה לברון ולא הייתה להם ברירה אלא להסכים. מסכנים.
האמת הלא־קונבנציונלית היא שעם כל שנה שעוברת ברור יותר ויותר שלג'נרל־מנג'רים ולמאמנים כדאי לבלוע את האגו ולהקשיב למה שלברון אומר. הוא בדרך כלל מבין כדורסל יותר מהם. זה לא עלבון, מדובר בגאון חד־פעמי, והמחיר של לתת לו משקל לא פרופורציונלי בניהול ובניית קבוצה שווה את כאבי האגו.
רוב פלינקה, הג'נרל־מנג'ר של הלייקרס, והמאמן פרנק ווגל, הבינו את זה, ולברון הביא להם טבעת מיוחדת בייסורים. אבל פלינקה, ווגל וג'יימס גם יודעים שהקבוצה שזכתה באליפות הזו לא הייתה טובה במיוחד, שהיה לה לא מעט מזל, ושהיא תמיד הייתה במרחק סיבוב קרסול של אנתוני דייויס מלעזוב את דיסני וורלד בתוך דלעת שלא הייתה הופכת לשום כרכרה.
הם גם ידעו שללייקרס תהיה הפגרה הקצרה בהיסטוריה של הליגה, ושלברון, אפילו הוא, כבר בן 36 ואולי כדאי בכלל שיתחיל את העונה חודשיים אחרי כולם. כל זה דרש מהלכים גדולים ומהירים – וזה מה שקרה. וכך, חודש וחצי אחרי האליפות ושבועיים לתחילת העונה, הלייקרס הם הפייבוריטים הברורים לטבעת נוספת, חמישית של ג'יימס, שקיבל בשבוע שעבר הארכת חוזה לשנתיים תמורת 85 מיליון דולר.
צוות מסייע רענן
ללייקרס כבר היה את הצמד הטוב בליגה, אבל הוא הוקף בצוות מסייע בינוני ומבוגר, שהתקשה בדקות בהן לברון לא היה על המגרש. המטרה העיקרית של פלינקה הייתה לבנות סגל שיוכל לתת ללברון מנוחה בלי שווגל יחטוף התקף לב בדקות האלה. הצעד הראשון שלו כבר היה שדרוג משמעותי כשדני גרין הנידף נשלח לאוקלהומה סיטי תמורת דניס שרודר. צעיר בהרבה מראז'ון רונדו, בריא יותר ושחקן התקפה אדיר, שרודר יוריד הרבה מהעומס בהובלת הכדור.
אחר כך שלפו בלייקרס את מונטרז הארל מהיריבה העירונית, במהלך שאף אחד בקליפרס לא ראה שמגיע. הארל עבר מהר מאוד ממעמד של השחקן השישי של העונה, למי שפלייאוף נוראי נתן למניות שלו חתיכת מכה. הלייקרס החתימו אותו לשנתיים ב־19 מיליון דולר, הרבה פחות מחוזה המקסימום עליו חלם לפני שפגש את ניקולה יוקיץ' בפלייאוף. הלחץ עליו אמור להיות קטן בהרבה, ובלייקרס מקווים שישחזר את יכולת העונה הרגילה שלו. אם זה יקרה, מדובר בגניבה של ממש.
הארל בלי ספק יעזור להוריד את העומס מעל דייויס (שקיבל בינתיים חוזה מקסימום של 190 מיליון דולר לחמש שנים) בהתקפה, אבל בהגנה זה סיפור אחר. הטראש־טוק ופוזת המאצ'ו שלו בעיקר הצחיקו את יוקיץ', שהתעמר בו באיטיות. את הבעיה הזו אמור לפתור מארק גאסול, כבר לא ילד אבל עדיין שחקן הגנה מצוין, שגם יכול להמטיר שלשה פה ושם.
תוסיפו את ווסלי מת'יוז, סקורר יעיל שבא ממילווקי, ואת הארכת החוזה של קנטביוס קולדוול־פופ (עוד שחקן של ריץ' פול, הסוכן של לברון) שהיה גורם משמעותי באליפות - והשורה התחתונה היא קבוצה חזקה בהרבה מכל מה שהיריבות מציבות, לפחות בינתיים.
ג'ורדן, מאחוריך
כל זה לא מבטיח כלום. העונה תהיה מוזרה אף היא. בלי בועה, אבל גם בלי קהל, אף אחד לא חותם שהכימיה הקבוצתית תעבוד. ובכל זאת, המהלכים של הלייקרס מרשימים, גם אם ההצהרה של מג'יק ג'ונסון לפיה רוב פלינקה הוא כבר עכשיו הג'נרל־מנג'ר של השנה, מטופשת למדי. בדרך כלל אלופות צריכות להקדיש את הפגרה להגנה על הנכסים. מספיק להיזכר בקיץ שעבר־שעבר, אז עזב קווין דוראנט את הווריורס וממש אחריו נטש קוואי לנארד את טורונטו. אבל הלייקרס לא שיחקו הגנה בפגרה הקצרצרה. הם ידעו בדיוק מה הם רוצים, והלכו על זה.
הבעיה העיקרית של הלייקרס, כבר בשלהי ובוודאי אחרי עידן קובי בראיינט, הייתה אובדן אלמנט ההרתעה, וה־swagger – היהירות שהפכה את המועדון לנערץ ושנוא באותה מידה. לשחק בלייקרס, בשוק האדיר של לוס־אנג'לס, הייתה פעם מטרת קריירה. אבל לאורך רוב העשור החולף הלייקרס היו הרבה יותר אבק מכוכבים. לברון הגיע לא רק כדי לזכות באליפויות ולהתחיל קריירה הוליוודית, אלא כדי לייצר את ההילה הזו מחדש ולהפוך את עצמו למיתוס בקבוצה שלישית.
שנתיים אחרי, לברון כבר הצליח במשימה הזו. הוא הביא את דייויס והחזיר את הלייקרס למעמד התאנוס האימתני שלה. עכשיו הוא ניצב בפני סיכוי לא רע בכלל - אם אלוהי הפציעות לא יתערב - לזכות באליפות חמישית. מי שמספר הטבעות הן הקריטריון המכריע שלו בוויכוח הדי אידיוטי לגבי זהות "השחקן הטוב בכל הזמנים", כדאי שיתחיל לשים לב ברצינות, כי בקצב הזה ג'יימס עוד ידביק את מייקל. כבעלי קבוצה, הוא כבר עכשיו טוב בהרבה מג'ורדן, והוא בכלל עוד רק שחקן.
