עמנואל שפר הוא היחיד שהוביל נבחרת ישראלית להישג אמיתי - מונדיאל 1970. עם הצלחות אי אפשר להתווכח, ולמרות כל מיני נסיבות מקילות באותה תקופה, בכל זאת עברו 50 שנה בלא כל הישג. תארו לעצמכם שצה"ל לא היה מנצח 50 שנה בכלל, ההייטק שלנו לא ממציא דבר 50 שנה, שום יהודי לא היה מתגלה כגאון בינלאומי כמו אלברט איינשטיין (עוד נחזור אליו), ובספורט - שום הישג עולמי בכל השנים הארוכות.
במילים אחרות, הכדורגל שלנו הוא כישלון ענק, ממש מחדל הראוי לוועדת חקירה אם היה מעניין מישהו להקים אחת רצינית כזו. איינשטיין אמר פעם: "אי שפיות היא לעשות אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות". הכדורגל הישראלי הוא הוכחה נהדרת למשפט הזה. המון כבר נכתב על אימון ילדים ונוער ברמה נמוכה, על חינוך ספורטיבי לקוי נטול חינוך לערכים והישגיות בצידו, על תרבות מרכזים ופוליטיקה בקרב מובילי הכדורגל. בצד כל אלה נמצאת שורה ארוכה מאוד של מאמנים מוכשרים יותר ופחות, רובם המכריע ישראלים שלא הצליחו. חלקם, במסגרת האירוניה הישראלית, הפכו לפרשני אולפן נרגנים המשמיצים בלי למצמץ מבושה את מחליפיהם.
ויש גם את תופעת הברקוביצ'ים שהופיעה במקביל לתוכניות הריאליטי שמציפות אותנו. לא צריך ניסיון, הוכחות, קבלות בעשייה מקצועית של אימון. צריך יכולת ורבלית, צעקנות וזלזול בכולם תוך התעסקות בשטויות כמו מי שר ומי שותק.
אז למה רוטנשטיינר? ראשית, הוא לא טוב פחות מאף מאמן ישראלי, שכאמור שייך למחדל בן ה-50 וגדל בתוכו. שנית, כמו שפר עליו השלום, שורשי חינוכו ומקצוענותו יושבים ביבשת אירופה שכולנו יודעים שמצליחה "מעט" יותר מאיתנו. דווקא ההתנפלות של ה"פרשנים" על רוטנשטיינר ומינויו רק מחזקת את דעתי שאולי יצא להתאחדות בטעות, אבל יצא, מינוי ראוי. אחשוב ככה גם אם לא נעלה איתו לאף טורניר. תן למאמן הכי טוב בעולם את השחקנים שסוחבים משקולות של 50 שנות כישלון על הרגליים, וגם הוא ייכשל. איך להוריד את אותן משקולות? זה כבר בפעם אחרת. בהצלחה לנבחרת.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות וסרטונים מהאינטרנט, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
