הדמיון מצמרר. ביום אביב נפלא של אפריל התאספו אלפי מאמינים כדי לחגוג את אחד מרגעי השיא של הדת שלהם. אלו התפללו, רקדו ונשאו עיניהם אל הרשב"י, ואלו לקני דלגליש. מאות אלפי מאמינים הגיעו להר לחגיגות ל"ג בעומר. עשרות אלפים נסעו ב-1989, מי ברכבת ומי במכונית, את 124 הקילומטרים שבין ליברפול לשפילד, כדי לחזות בליברפול מתמודדת מול נוטינגהאם פורסט בחצי גמר הגביע האנגלי.
האזהרות נשמעו והועלו על הכתב, קולות הסכנה היו באוויר, אבל אף אחד לא רצה לשמוע. מי רוצה להיות משבית השמחות? מאות ועשרות אלפי אנשים באו לחגוג את החיים, עשרות לא חזרו. 96 באצטדיון הילסבורו בשפילד, 45 בהר מירון. סיבת המוות: דוחק נוראי, חוסר שליטה מוחלט בתנועת ההמון והכוונתו לתוך מקטע שבסופו ציפה להם מוות בטוח (הבעיה במקרים כאלו היא לא יותר מדי אנשים במקום, אלא יותר מדי אנשים בנקודה אחת, שבה מתרחש אירוע ההימחצות). תוך זמן קצר ובאופן מקומם במיוחד כבר היו מי שהאשימו את הקורבנות: המתים עצמם וחבריהם שנשארו בחיים, שלא נענו לאזהרות והוראות המשטרה, הצטופפו בהמוניהם, ורמסו את חבריהם למוות.
בהילסבורו חיכו משפחות המתים 27 שנים לצדק. בחלק הראשון הוסרה האשמה מיקיריהם. בחלק השני הוטחה האצבע המאשימה באחראים האמיתיים. אבל אף אחד לא באמת שילם על המחדל. טחנות הצדק עבדו בהילוך איטי במיוחד. האם האסון הנוראי במירון ידמה לטרגדיה בהילסבורו גם בלקיחת האחריות ומציאת האשמים ובייסורי התופת שיעברו משפחות הקורבנות עד שהאמת תצא לאור? אי אפשר לדעת.
מה שבטוח הוא שמדובר באוכלוסיות מוחלשות, כאלו שעוצמים לגביהן עין, שבאו רק לשחק קצת ולשמוח וחלקם חזרו הביתה בארון. הילסבורו לימדה אותנו שגם חקירת האירוע ויישום הממצאים לידי כתבי אישום והדחת בעלי תפקידים יושמה בצורה דומה - אם הקורבנות היו עשרות שניספו בעקבות רשלנות משטרתית וארגונית בגלריית אמנות בעת שצפו בתערוכה חדשה, כל התהליך שלאחר האירוע היה ממוקד ומהיר יותר. אבל למי באמת אכפת מאוהדי כדורגל קצת שיכורים? אסור שההתייחסות למותם של קורבנות אסון הר מירון תהיה דומה.
כולם ידעו, ואף אחד לא עשה כלום
ב-15 באפריל 1989 התגודדו אלפי אוהדי ליברפול בכניסות לאצטדיון. שני יציעי העמידה שמאחורי השער כבר היו די מלאים. השוטרים לא הצליחו לווסת את ההמון היטב. עוד לפני המשחק ובמשך כמה שנים הוזהרו ראשי שפילד כי לאצטדיון אין מספיק כניסות כדי לווסת כניסה של קהל רב. שפילד לא ביצעה את התיקונים הנדרשים, וראשי ההתאחדות לא היו אמורים לשבץ בהילסבורו משחק בפרופיל כל כך גבוה. מפקד השיטור למשחק, דייויד דאקנפילד, הורה לפתוח עוד שער ביציעי העמידה, כדי להוריד את הלחץ מהכניסות. אף כוח משטרתי לא חיכה בין הכניסה למתחם לבין שערי הכניסה לאצטדיון עצמו כדי לשלוט ולהורות לאוהדים הנכנסים לאן לפנות. כמעט כולם פנו ליציעי העמידה.
האסון התרחש כמעט מיידית. הלחץ ביציעים היה בלתי נשלט. כל תזוזה קטנה הביאה להתמוטטות קו האוהדים. הראשונים התרסקו אל הגדרות. מאחוריהם, כל שורה בתורה, בניסיון להימלט מדין דומה, נפלה קדימה על השורה שמתחתיה. הנופלים נמחצו למוות. המראות היו קורעי לב. 96 מתו, 766 נפצעו.
עוד לפני שנקברו ההמונים, לפני שנחבשו הפצועים, עוד לפני שממדי האסון עוכלו, המשטרה כבר יצאה בקמפיין: אנחנו לא אשמים. האשמה הוטלה על אוהדי ליברפול "החוליגנים" שהיו שיכורים וניסו להיכנס למגרש בלי שהיה להם כרטיס. דוח טיילור שנכתב ב-1990 ניקה את האוהדים, אבל המסקנות שבו הביאו את התביעה להחלטה שאין אינדיבידואל אחד או מוסד שאותו צריך לתבוע.
הדוח כן מצא אשם אחד ברור: הגדרות - ויציעי העמידה. זאת הייתה אחת המסקנות הראשיות של הדוח. אלו אכן הוסרו ושינו את פני הכדורגל האנגלי. לא רק במניעת האסון, אלא גם בדרך שבה המוסדות מסתכלים על אוהדי הספורט, שמצידם הוכיחו לאחר ההחלטה הזו שאין מה לפחד מהם. ההחלטה לאפשר להם לשבת כמו בני אדם ביציעים ללא גדר שחוצצת בינם לבין השחקנים והמשחק לא גרמה להם להיות חייתיים או אלימים יותר, להפך.
מקרי המוות הוגדרו כתאונה. המשפחות ניסו להילחם בהגדרה במטרה להביא את האשמים לקחת אחריות ולעמוד למשפט על מותם של יקיריהם. חקירה שנמשכה שנתיים הסתיימה במסקנות הבאות: כל ההרוגים נהרגו כתוצאה מרשלנות, כוחות השיטור והאמבולנס במקום לא עשו את עבודתם כראוי. החקירה הוכיחה מעל לכל ספק שלאוהדים לא הייתה יד באשמה, והטילה אותה על עיצוב המגרש מ-1899 שלא עמד בצרכים של הכדורגל והאוהד המודרניים. החוקר קבע כי שישה אנשים צריכים לעמוד לדין על גרימת מוות ברשלנות. התביעה מחקה את כל ההאשמות נגדם.
שפילד לא החזיקה באישורי הבטיחות הנחוצים לאצטדיון, ובעיקר ליציעי העמידה. המשטרה לא הפעילה שום רגולציה כדי לבדוק אם האצטדיון עומד בתנאי הבטיחות לאירוח עשרות אלפי אוהדים. הדו"ח גם קבע כי, בניגוד לחוק, המשטרה לא העמידה כוחות שהיו יכולים לפתוח את השערים כדי לאפשר פינוי חירום של הקהל במקרה של אסון. במהלך העשור שקדם לאסון אירעו באצטדיון ארבעה מקרי דריסה: באחד נפצעו 38 איש, בשני אוהדים חסרי נשימה הועברו לכוחות ההצלה מעל ראשיהם של אוהדים אחרים; באחר, רק שנה לפני האסון, שיחקה ליברפול עצמה וראשיה התריעו על חוסר הבטיחות באצטדיון. שפילד וונסדיי שיחקה באצטדיון ואירחה משחקי גביע ללא שום רישוי בטיחותי לעשות כן. כולם עצמו עין. בסך הכל משחק כדורגל עם אוהדי כדורגל. עד שהתרחש האסון.
שלטי הפרסומת הפכו לאלונקות
עוד בעיה שהתרחשה באסון הילסבורו קשורה בכוח הפיקוד. המפקד הקודם של המחוז היה בעל ניסיון רב בניהול אירועים רבי-משתתפים, בעיקר באצטדיון. הוא הוזז מתפקידו בגלל תקרית משמעתית תחת פיקודו, חודש אחד בלבד לפני המשחק. למחליפו, דאקנפילד, היה ניסיון מינימלי, אם בכלל, בניהול אירוע רב-משתתפים, במיוחד של משחקי כדורגל. לדאקנפילד היה קצת יותר מחודש להתכונן למשחק. לפי דוחות החקירה הוא לא נעזר ולו פעם אחת בידע של קודמו בתפקיד.
אחת הבעיות שגרמו לאסון קשורה לחוסר המוכנות הזה: במקום לתת לכל אוהד להיכנס לאצטדיון עצמו מכל כניסה ואז להגיע ליציע שלו, דאקנפילד הורה שאוהדים ליציעים מסוימים יוכלו להיכנס רק משערים שהוקצו להם. הוא עשה את זה כדי שאוהדי הקבוצות לא יתערבבו ביניהם. התזה העיקרית שהוליכה את ההכנות של דאקנפילד למשחק היא שמדובר בחוליגנים שיחפשו את הסיבה הראשונה לפתוח במהומות אלימות. המדיניות הזו גרמה לכך שאוהדים רבים לא הורשו להיכנס לאצטדיון, אבל גם לא יכלו גם להסתובב ולחזור, כי מאחוריהם היו אלפי אוהדים.
המשטרה ביקשה את דחיית המשחק בעשרים דקות ונענתה בשלילה. האוהדים בחוץ שמעו את שאגות האוהדים שבפנים אחרי שריקת הפתיחה, והתחילו לייצר עוד לחץ, המשטרה הורתה לפתוח שערים, האוהדים נכנסו למתחם, עלו ליציעי העמידה והתחילו לייצר עוד לחץ על יציעי העמידה שגם כך היו מלאים עד אפס מקום. כוח משטרתי שהיה אמור להפנות את האוהדים ליציעי העמידה שבהם היה מקום, לא עשו כן.
ברוס גרובלאר, שוער ליברפול, אמר לשופט המשחק שהוא חושב שהאוהדים מאחוריו נמצאים במצוקה וכי יש לעצור את המשחק. השופט סירב. בדקה הרביעית זיעזע פיטר בירסלי בבעיטה את משקוף שער נוטינגהאם. הכמעט-גול גרם לכל היציע לקפוץ, ואז לקרוס. השופט הביט לעבר שערו של גרובלאר. צופים רבים התחילו לטפס על הגדרות בניסיון להציל את עצמם. שלטי הפרסומת הועברו מעל הגדרות ושימשו כאלונקות כדי להביא את הגוססים והמתים לאוויר הפתוח. חמש דקות לאחר ששרק לפתיחת המשחק, הביא אותו השופט לסיומו. ליברפול ניצחה במשחק החוזר, אבל מבחינות רבות, מדובר במשחק שמעולם לא הסתיים.
