נבחרת ישראל ציינה השבוע 50 שנה להופעתה במונדיאל מקסיקו 1970, זו עובדה. לצד זאת, נבחרת ישראל מאז, כבר חמישה עשורים, לא עשתה זאת שוב. גם זו עובדה – והצד המעיב על ציון האירוע. השאלה אינה רק מה היה, אלא בעיקר האם נצטרך לחכות עוד 50 שנה. האם קיים חוק טבע שקובע כי ישראל לא תגיע למפעל של הגדולות באמת. ואם אכן תעפיל, כמה זמן ייקח לחזור לבמה המרכזית?
אין ספק, אוהדי הנבחרת כבר איבדו אמון. במיוחד בקמפיין האחרון, מוקדמות יורו 2020, עם מאמן סביר כמו אנדי הרצוג, סיימה ישראל רק במקום החמישי והלפני אחרון בבית שלה. אחד הקמפיינים הרעים, למרות שאלמלא הקורונה היה לנו סיכוי תיאורטי לעלות ליורו הקרוב דרך פלייאוף ליגת האומות – הזדמנות שעוד נקבל מתישהו עד פתיחת הטורניר בעוד שנה.
כדי לבדוק מי מאמין בשינוי המיוחל, יצאנו לשטח. דיברנו עם מאמנים, כולל כמה שאימנו את הנבחרת בעבר, כדורגלנים שלבשו את המדים הלאומיים וגם עם שלושה ששיחקו בנבחרת שעשתה זאת והשתתפה במונדיאל ההוא אי שם לפני 50 בצורה סבירה ולמעלה מכך. כמובן שגם הכנסנו לסלט הדעות את התבלין שלנו.
הרי הכדורגל הישראלי אינו הכי גרוע באירופה מבחינת כישרון. ומנגד עומדות הצלחות כמו של איסלנד שאף פעם לא ספרנו ומגיעה לטורניר אחר טורניר, ואפילו לטביה – שבקמפיין האחרון סיימה אחרינו בטבלה ולא דמתה לשום דבר, כבר הייתה ביורו 2004. רק אנחנו עדיין לא עלינו על הרכבת.
לפני השיחות איתם, לא שכחנו שב-30 השנים האחרונות היינו קרובים. לקראת איטליה 1990, קולומביה חלפה על פנינו הודות לשער אחד אחרי מפגש כפול בין אלופת אוקיאניה והחמישית במוקדמות בדרום אמריקה. ש.ג, יצחק שניאור ויעקב גרונדמן, אימנו אז. לא שכחנו שלקראת יורו 2000 (שלמה שרף) הגענו להצלבה מול דנמרק שזכתה בכרטיס (מוטב לשכוח את נסיבות ההופעה הלא מוצלחת). במוקדמות מונדיאל 2006 הנבחרת של אברהם גרנט לא הפסידה אפילו משחק אחד בקמפיין, והחמיצה את שלב הפלייאוף בגלל הפרש שערים נחות מול שווייץ. המסקנה: למרות ההליכה במדבר, יש משהו בכדורגלנים שלנו, ומכאן גם גודל ההחמצה.
תוצאת השיחות: כמעט אחיד. נעלה. רק שני נועזים, שלמה שרף ואבי נמני, העריכו שתוך עשר שנים נבחרת ישראל תגיע למונדיאל או ליורו. האחרים לא היו מוכנים להתחייב, הדגישו שעדיין יש בהם אמונה והעדיפו להסתפק בתשובות עמומות לגבי עיתוי אפשרי.
"נעלה, אפילו תוך 10 שנים"
שרף, גם אם הוא מפרגן לנבחרת של 1970 על ההגעה וההופעה במקסיקו, משוכנע כי העובדה שהגענו אז הייתה גם תוצאה של הנסיבות וההגרלה הקלה (דרך אוקיאניה). "מאירופה זה הרבה יותר קשה, כי מרכז הכדורגל נמצא באירופה ולא ביבשת אמריקה, אפריקה או אוקיאניה", טוען שרף. "זו הסיבה שבקדנציות שלי, כשהיינו הראשונים לשחק באירופה, לא עלינו. מצדי שני, היה לנו קו לשחק כדורגל התקפי והחל מהקמפיין השני כל נבחרת חששה מאיתנו".
אז לא נעלה יותר?
"נעלה, אפילו תוך 10 שנים. הכדורגלן הישראלי שווה את זה. ההצעה שלי: צריך להוריד את מספר הזרים, צורך חשוב, ולתת אפשרות לצעירים מוכשרים שנדחקים הצידה להתבטא. נכון שישנם מספר זרים טובים, אבל הרוב לא שווים את הוויתור על הצעירים. ראינו כמה שחקנים מצוינים שלא ידענו עליהם, והם התגלו אחרי פגרת הקורונה".
"לא רוצה להיכנס למה היה רע בזמני", אומר שרף, אבל עובדה שהגענו למקום ה-29 בדירוג פיפ"א. זה היה אז הדירוג הכי גבוה מאז ומעולם. הנבחרת הביאה הרבה עניין. חבל שבקמפיינים הבאים לא עשינו את יתרת הדרך בגלל הרבה שגיאות, גם מבחינת הניהול. לא צריך לחפש תירוצים, כי מבחינת כישרון וכושר גופני אנחנו לא נופלים מאחרים. גם אצלנו משתמשים באימונים ב-GPS כמו בכל מדינה מתקדמת".
אז מה המתכון?
"ישנם מספיק אנשים בתפקיד כדי לחשוב על זה. בין היתר צריך מאמן שהשחקנים יתנו לו כבוד ויפחדו ממנו. נגיד מישהו כמו עמנואל שפר בזמנו".
אלי אוחנה לא רק לקח גביע אירופי (למחזיקות גביע) עם מכלן, אלא היה מגדולי שחקני הנבחרת. עכשיו הוא חבר הוועדה המקצועית של ההתאחדות לכדורגל. "אני לא מאמין לאלו שאומרים שאנחנו לא עושים שום תכניות. להפך, מחפשים כל הזמן להתייעל", טוען אוחנה. "לא הבאנו את רוטשטיינר שהצליח בבניית נבחרת אוסטריה? תראו לי את התכנית הסודית והמסודרת של איסלנד שהתקדמה בצורה מטאורית, ואני אראה שעשינו כצוות מנהל לא פחות".
איך עולים?
"כשכל האלמנטים יסתדרו פתאום בקמפיין אחד כמו שהסתדרו לנבחרת לטביה שהגיעה ליורו 2004. עד אז הם העריצו דווקא את ישראל שהגיעה למונדיאל, גם אם זה היה לפני 50 שנה. לא יכול לנקוב בזמן הגעה, אבל נגיע. הכדורגלן הישראלי אולי הוא לא מסי, אבל הוא מקביל לדרג השני של שחקנים שעושה נבחרות מצליחות".
האופטימיסט השני מלבד שרף הוא אבי נמני: "נכון שידענו הרבה כישלונות, אבל ההבדלים לא כל כך גדולים בהשוואה לשחקנים האירופיים. אני רואה בדור הצעיר שגדל עכשיו פוטנציאל לקדם את הנבחרת למאבקים על עלייה".
"חוץ מכל אלו שכולם הספיקו להכיר, אני רואה מועמדים לנבחרת בתחילת הדרך. ליאל עבדה ממכבי פ"ת פוטנציאל לנבחרת בעתיד, רז שלמה מהפועל ת"א כזה. במכבי נתניה יש שחקן בן 17, רוי קורין, שהוא בעל מהירות וכוח מתפרץ. השמות האלו גם מועמדים לצאת בעתיד לאירופה, ויש עוד. מכאן המסקנה שלי שלעלות לטורניר תוך 10 שנים זה אפשרי", אומר נמני.
"מקווה שימנו אותי, אני מרגיש מתאים"
איל ברקוביץ' משוכנע כי אם ימנו אותו למאמן הנבחרת, הוא ישנה את גישה והחשיבה. "אני לא מבטיח עלייה, כי איך אפשר להבטיח, אבל אם ימנו אותי, אעשה שינוי".
למשל?
"שיפסיקו לדבר על הנחיתות הפיזית".
כלומר לא תהיה נחיתות?
"אנחנו נתרכז בעניין הגישה שאפיינה אותי ואת השאר שהצליחו באירופה. גם אני לא הגעתי לאנגליה עם מבנה גוף אנגלי. לכן התמקדתי במה שמכנים 'המוח והיצירתיות' שעזרו לי לבנות קריירה טובה. את הדברים האלה אביא, רק מקווה שימנו אותי, כי אני מרגיש מתאים".
החשיבה שלך תעלה אותנו?
"יהיה מוגזם ושחצני להגיד, שאני מתחייב להעלות את הנבחרת. אבל אני מתחייב לכדורגל חיובי".
אלי גוטמן, שחווה תקופות קשות כמאמן הנבחרת, מעדיף לא לשחזר את הקדנציה שלו. "בכל זאת, אני מאמין שבאחד הקמפיינים הכל יתחבר לנו. החל מהגרלה נוחה, למרות שלמדנו כי 'נוח' זו לא ערובה להצלחה, ועד אמונה שתדביק את כל הנבחרת. לא יודע מתי, אבל בסוף כל המרכיבים יסתדרו גם לנו ונעלה".
הקו המאפיין את יוצאי הנבחרת של מקסיקו 1970, הוא הביטחון שלהם כי היוו את הנבחרת הטובה בכל הזמנים. צביקה רוזן, הבלם האגדי ומכוכבי ההישג: "מי שרוצה להגיד שעלינו רק כי שאוסטרליה הייתה היריבה שלנו, שיגיד. מותר לומר הכל ומותר לקנא, כמו אלו שממעיטים בערך של העלייה שלנו. החשוב יותר הוא להסתכל הלאה, איך אנחנו משפרים את עצמנו. כאן הדור הנוכחי בבעיה, כי אז הנבחרת הייתה מתכנסת עד ימי רביעי ומשתחררת לסופי השבוע למשחקי הליגה. כלומר, הנבחרת קיבלה עדיפות על הליגה, מה שלא קורה היום ולא ברור אם במציאות הנוכחית זה אפשרי".
"הדבר השני", מוסיף רוזן, "שאותם שחקנים החלו לשחק באותה מסגרת באליפות אסיה לנוער (וזכו בה), המשיך עם אותו בסיס לאולימפיאדה ב-1968 ואז גם עשינו מה שעשינו במונדיאל. נבחרת שבנויה נכון מבחינת כישרון, וגם מבחינה מנטלית. כמובן שלמאמן שפר היה חלק גדול בהצלחה. אם אני רואה מישהו אקטואלי שיכול לקדם את הנבחרת היום ולהגיע גבוה, זה ולדימיר איביץ', מאמן מכבי ת"א. הנבחרת שלנו הייתה כל כך חזקה, עד שלטעמי הייתה עולה אם למשל הייתה משחקת היום במוקדמות באירופה".
לא כולם אופטימיים
יצחק שום, השין השלישי והגרזן בשלישית השיניים ממקסיקו 1970, כבר הספיק לכהן כמאמן הנבחרת הצעירה ויצא לאירופה לדאבל האחרון של פנאתינייקוס ביוון (לפני 15 שנה) ומאז עבר בבולגריה ורוסיה. אין לו בשורות, אפילו לא ל-50 שנה הקרובות: "למרות שאני רוצה שהנבחרת תעלה ותזיז דברים. מאז התקופה שלנו, הכדורגל בארץ ירד ובעולם לא השתנה. עכשיו ישנם בעולם מסי ורונאלדו ובזמננו היו עשרה – אבל זה לא עוזר לנו כי אנחנו בירידה, ולא רואים שיפור".
גם שום רואה את הנבחרת שלו כטובה ביותר אי פעם, איכותית ובעלת תשוקה. "הכי טובה בהיסטוריה, חוץ מערן זהבי, אף שחקן מהתקופה של היום לא היה יכול להיות אצלנו בהרכב. אם מישהו היה נכנס להרכב, קשה היה להוציא אותו משם. לא סתם סיימנו בתיקו עם איטליה ושבדיה".
"אני לא רואה את הכדורגל הישראלי, כפי שמשחקים אותו, עולה בעשרות השנים הקרובות למונדיאל. צריך להיות שינוי גדול ברמה ובאווירה, אצלנו מול שאר אירופה", הוא סיכם.
כצפוי, שייע פייגנבוים, שחקן נשמה, התייחס למחויבות שחסרה עכשיו כדי להגיע לטורנירים הגדולים. "הנבחרת ששיחקה במקסיקו 1970 כמעט לקחה שנתיים קודם לכן מדליה אולימפית. לא פלא שבטורניר עצמו השתוותה לשבדיה החזקה ואיטליה שהגיעה לגמר, והפסידה רק לאורוגוואי, אלופת עולם לשעבר. היא הייתה קצת יותר מוכשרת מהנבחרות של עכשיו – אבל הרבה יותר חשוב: היא שיחקה עבור הדגל. היום השחקנים מעדיפים את הליגה כי הכסף הגדול מגיע מהקבוצות. השחקנים משקיעים בנבחרת הרבה פחות כי הם לא נבנים ממנה".
נוסחה להצלחה?
"עזוב את זה שבנבחרת שלנו היה לנו מאמין נדיר וקשוח כמו שפר, שהשחקנים פחדו ממנו כמו מגסטפו. מאמן כזה צריך היום, וגם ושיהיו לצידו ולצד עוזרו עוד שלושה-ארבעה אנשי צוות, שכל אחד מומחה בתחומו. משוכנע שעם הכישרון גם נוכל להגיע פעם, לא יודע מתי, למונדיאל או ליורו".
מה עם הנחיתות הפיזית?
"נכון, אבל יש דרך לעקוף את זה בעזרת החוכמה. כמו שהגענו למעמד של אחת המדינות המובילות בעולם בתחום ההיי-טק, כך צריך להפעיל את הראש בכדורגל (צוחק). אולי יבנו רובוטים בהיי-טק שלא ירגישו נחותים מול השחקנים האירופיים".
