זה כבר לא מגניב ללעוג לאדם על משקלו, או להעיר לו על כך שעלה במשקל, ובצדק גמור. זה עניין פרטי ורגיש, כמעט ואין מי שלא חווה את הכאב הזה. אבל בכדורגל השנה היא 1974, לא 2024. הרי מותר ללעוג לכדורגלנים על כל דבר, בטח כשזה ניימאר.
התמונה של ניימאר ממסיבת יום ההולדת של רומאריו, בה נראה שהוא עלה במשקל בצורה משמעותית, עוררה גל של תגובות לועגות ברשת. "נראה כאילו ניימאר אכל את ניימאר", "כנראה שהאוכל בסעודיה טעים", ואיך אפשר בלי השוואות רבות לגוף האלילי של כריסטיאנו רונאלדו – כמעט כל צייצן בעולם חשב על ההשוואה הזו, והחמיא לעצמו על הגאונות. כשמדובר בכדורגלן, אין גבול להטרלות, על אחת כמה וכמה כשמדובר בניימאר, שאוהדי כדורגל אוהבים לחבוט בו בכל הזדמנות.
זו לא הפעם הראשונה בה ניימאר נראה לא בכושר. זה קרה גם לפני שלוש שנים, והוא הגיב בעוקצנות ש"החולצה הייתה גדולה עליי". הפעם הוא העלה סרטון בו חשף את הבטן והקדיש אותו לכל השונאים שלו. אין ספק שהוא קרא את מה שכתבו עליו, ואין ספק שהוא מאוד נעלב ולקח ללב. לא קל לקרוא שאתה "כבר לא נראה כמו שחקן כדורגל", אבל הבעיה היא לא איך שניימאר נראה – אלא איך שהוא מצטייר. לשחקן אחר לא היו מגיבים בציניות שהוא "חי את החיים הטובים" אחרי שעלה במשקל בעקבות פציעה, אבל כשזה שחקן ברזילאי זה מתחבר לנו לדפוס מסוים.
חמישה ימים של בכי
רונאלדו, רונאלדיניו ואדריאנו. כולם ברזילאים, כל אחד מהם הוא אדם שהיית רוצה שיהיה במסיבה שלך. כולם עלו במשקל בצורה משמעותית מתישהו, לרונאלדו פנומנו אפילו קראו "השמן" בלי למצמץ, עוד כשהיה כוכב בריאל מדריד.
כולם יודעים למה זה קורה, אנחנו מכירים את תרבות הבילויים של הכדורגלנים הברזילאים. ניימאר הרוויח בקריירה שלו יותר מאליליו ביחד, והוא גם מבלה הרבה יותר מהם. כשהיה בשיאו בעשור הקודם הסביר "אי־אפשר שהמוח שלי יהיה מאה אחוז בכדורגל, אחרת הוא יתפוצץ. אני חייב להעסיק את עצמי בדברים נוספים, שיהיו לי חיים".
אבל היו תקופות שבהן המסיבות היו העיקר והכדורגל היה תחביב, ולא להפך. מסיבות היומולדת של ניימאר הפכו לחגיגה מופרכת שנמשכות כמה ימים, ולא היו שם משחקי ברידג' סוערים. גם אי־אפשר לשכוח איך "במקריות" היה דואג להיות מורחק בכל עונה בסביבות 11 במארס, כדי לא לפספס את יום ההולדת של אחותו. ההרגל הזה הפך לבדיחת רשת ידועה.
ניימאר טען בדוקו שנעשה עליו בנטפליקס שהציבור לא יודע כמה לחץ יש עליו, שלפעמים הוא מרגיש שהמציאות סוגרת עליו מכל הכיוונים והוא חייב לברוח. אם זה קורה לכל הכדורגלנים הברזילאים הגדולים של הדור האחרון, אז כנראה שיש פה בעיה.
מולדת הסמבה לא מייצרת רק שמחה וריקודים, אלא גם המון לחץ. בדוקו רואים איך אוהדים פונים אליו ומתחננים שיביא להם את המונדיאל, לא אכפת להם בכלל מקריירת המועדונים שלו. זה לא קל לדעת שאיכזבת אומה שלמה – כמה פעמים. "בכיתי חמישה ימים ברציפות אחרי ההפסד לקרואטיה במונדיאל האחרון", הודה, "זה היה ההפסד הכי כואב בקריירה שלי. החלום שלי התנפץ לרסיסים. הכל נגמר. הרגשתי כאילו אני בלוויה. אני לא רוצה לחוות את זה שוב. רציתי לפרוש מכדורגל".
ולכן, אולי, אין זה פלא שהוא נפצע בצורה חמורה דווקא במשחק של הנבחרת אותה הוא כל כך אוהב, אולי הלחץ היה זה שהכריע אותו. אין זה פלא שבחר לעבור לסעודיה כשעוד היה בו עניין מקבוצות בכירות באירופה. אין זה פלא שהפך לבליין בכיר, ואין זה פלא שהוא עלה במשקל. לא כל הנוצץ זהב, יש מחיר לפרסום, ואחרי כל עלייה מגיעה נפילה. ניימאר הוא בסך הכל אנושי - עולה ויורד במשקל ובוחר לרוב בפתרון הקל.
כל מי שצחק עליו צריך לשאול את עצמו שתי שאלות. אחת, האם הייתי רוצה להיות במקומו עכשיו? והשנייה: האם העובדה שהוא כדורגלן מפורסם ועשיר מצדיקה את השיימינג האכזרי הזה? התשובה הנכונה לשתי השאלות היא "לא".
פורסם לראשונה: 01:30, 02.02.24
