בשבועיים האחרונים נזכרתי ברגעים גדולים מהאולימפיאדות אותן סיקרתי מקרוב, ואי אפשר להתחמק מכך שביום הנעילה של טוקיו 2020, אני אתמלא שוב באותם רגשות של טקס הסיום, העצב של ירידת המסך והחזרה הביתה. עוד לפני שהמשחקים מסתיימים, תאמינו לי שהעיתונאים כבר מתמלאים בגעגועים למה שהיה.
מעבר להנאה הגדולה מהתחרויות עצמן, והעבודה הקשה והמספקת, מדובר גם בחגיגה שמכנסת אלפי אנשי תקשורת מכל העולם. זו חוויה מיוחדת לפגוש עיתונאים שעוברים איתך את כל רכבת ההרים הזו, ואתה נקשר אליהם לכל החיים.
אבל לא מדובר בעניין פשוט. הבדיקות הביטחוניות שעברנו מדי יום בכניסה למתקנים השונים היו מתישות. מחשבים ניידים למיניהם, מצלמות יקרות ערך ומכשירי תקשורת אחרים פורקו לחלקי חלקים וחלקיקים כדי לוודא שאינם מהווים סכנה, ובמקרים רבים לא ניתן היה להרכיבם מחדש ויצאו מכלל שימוש בחלק מהמקרים בהם עברו תחת הידיים של האחראים, ואני כבר לא מדבר על הזמן הרב שבוזבז כתוצאה מכך. למרות שהיה ברור שהבדיקות נועדו לביטחון כולם, חוויתי המון עימותים בין אנשי מדיה לבודקים, ויכוחים ועימותים עד כדי קטטות אלימות שגרמו לכך שעיתונאים מסוימים איבדו את אישורי הכניסה שלהם ונזרקו מהאולימפיאדה.
בנוסף, חלקה של התקשורת גדל מאולימפיאדה לאולימפיאדה וקשה למארגנים למצוא מקום לכולם. אבל במרכז התקשורת תמיד יש. לרוב הוא ממוקם במרכז העיר, קומפלקס ענק עם אולמות עבודה שיכולים לאכלס אלפי עיתונאים בשעות השיא. בתקופה שלי המרכז גם הכיל אינספור חדרים קטנים יותר שהפכו למשרדי תקשורת. ככל שהעיתון או התאגיד היה גדול יותר, כך גם מספר החדרים שקיבל.
במספר אולימפיאדות המשרד של "ידיעות אחרונות" פעל מסביב לשעון – כי בדרך כלל הפרשי השעות מחייבים זאת. אתה פוגש שם אנשים שישנים בעמידה ובכל רגע פנוי מנסים לתפוס כמה דקות תנומה. פעם ליד מכונות הכתיבה, אח"כ ליד הפקסים ובהמשך ליד המחשבים. אלו שלושה שבועות (כולל ההגעה לפני טקס הפתיחה) של שעתיים שינה בלילה, ארוחות על הדרך (לא יותר מעשר דקות עם סטופר ביד), בטח שלא בלוקסוס של מסעדה מסודרת.
אני נזכר באירוע המביך של אחד מעמיתיי, מעיתון שכבר לא קיים. הבחור התקשר למערכת בת"א, וביקש לדבר עם אחד מחבריו במדור הספורט על מנת להעביר דיווח. השיב לו אחד מעובדי הדפוס: "מדור הספורט כבר נסגר לפני שעה וכולם הלכו הביתה". הוא סיפר לי על כך כשדמעות בעיניו: "שולחים שליח, מוציאים הון כסף ואף אחד לא נשאר...". האמת היא שעמידה בלוחות זמנים הייתה הבעיה האחרונה שלי, למרות שלעתים זה היה לחץ מטורף. זו הייתה הרגשה מדהימה להעביר ממש על הבאזר את הציטוטים של גל פרידמן אחרי שזכה במדליית הארד בסוואנה במשחקים ב־1996, אחרי שעברנו שלושה ימים מורטי עצבים ללא טיפת רוח – מצרך חיוני למדי לגולש רוח...
בסופו של דבר, הרגש של העיתונאי במעמדים האלה אינו שונה מזה של האוהד ביציע, במיוחד בכל הקשור לספורטאים ישראלים. אתה מגיע כתומך מושבע של המשלחת, ורוצה לראות הישגים. וכשזה קרה וראיתי זאת מקרוב, אחרי משחקים רבים מהם חזרנו בידיים ריקות, זו הייתה הרגשה מעולם אחר.
