איך שלא תסתכלו על זה, לפי כל מדד אפשרי, קלואי מקארדל היא אישה מטורפת. האמת, היא גם לא מסתירה את זה. "לא רק שאני משוגעת, אני עונדת את התווית הזו בגאווה", מספרת מי שכבר זכתה לכינוי המחייב "סופר-וומן".
לפני קצת יותר מחודשיים שחיינית האולטרה-מרתון בת ה-36 שברה את השיא של עצמה, כשחצתה, תקשיבו טוב, את תעלה לה-מאנש בפעם ה-44 בחייה תוך 10 שעות ודקה. בסיום המשחה, היה לה עוד כוח לעלות על הסלע הכי גבוה בחוף ולהרים את זרועותיה המרוחות בלנולין בתנועת ניצחון.
מה זה אומר לחצות את תעלה לה-מאנש? לשחות מאנגליה לצרפת, בחזרה לאנגליה ואז שוב לשוב לצרפת. "מלך התעלה", קווין מרפי, הוא היחידי שעוד איכשהו קרוב אליה עם 32 חציות של התעלה.
אבל מקארדל היא משהו מיוחד. היא שברה עוד כמה שיאים בחייה, וכולם מטורפים עד דמיוניים. היא האישה ששחתה את המרחק הגדול ביותר בים פתוח, ללא ציוד מיגון (כלוב נגד כרישים, למשל) או סיוע. היא עשתה זאת באוקטובר 2014 כששחתה בין איי בהאמאס בים הקריבי והשלימה מה שנמדד בסופו של דבר ב-124.4 ק"מ.
המספרים והמשחים לא מספרים את הסיפור של מקארדל. יש ימים שבהם הים חלק כמו זכוכית, דולפינים מקפצים מסביב והיא מרגישה שהטכניקה שלה מעולה. אבל יש ימים בהם היא צריכה להתמודד עם סכנות בלתי צפויות. ב-2013, למשל, היא קפצה לים בהוואנה כדי לנסות להיות האדם הראשון ששוחה את 166 הק"מ מבירת קובה לפלורידה ללא כלוב מיגון. זה לא הלך כפי שהיא תכננה.
לאחר כ-10 שעות של שחייה "רגילה", כשנותרו עוד 40 או 50 שעות לפניה, מקארדל החלה לראות צורות שקופות מתחתיה במים. "אמרתי לעצמי: 'אוי, זה מעניין'. ואז, 10 דקות מאוחר יותר, זה כבר נראה כמו שמיכה. באותו רגע ידעתי: זה לא הולך להסתיים טוב. היא נעקצה עשרות פעמים על ידי מה שמאמינים כי הייתה מדוזה ארסית.
כמעט מיד, זרועה הימנית הפכה למשותקת. היא התקשרה לצוות התמיכה שלה כדי שיוציאו אותה, אבל הם לא ממש הבינו את גודל הבעיה וצעקו לה: 'את יכולה להמשיך'. מקארדל התכרבלה לכדור וכשהראש שלה נכנס מתחת למים, גם הצוות הבין: חייבים להוציא אותה משם.
20 דקות בערך לאחר העקיצה הראשונה, היא נגררה מהמים אל הסירה. "בכיתי, עשיתי רעש של חיה גוססת והם הורידו ממני את המדוזות. אדם אחד אפילו שלף מדוזה אחת מהפה שלי, כמעט כמו ספגטי. רק רציתי למות - הכאב היה נורא", שחזרה.
ויש עוד הרבה סיפורים אחרים. במהלך הניסיון הראשון שלה לחצות את תעלת לה-מאנש ב-2011, מזג האוויר היה סוער. היא התנגדה לניסיונות של צוות התמיכה שלה להוציא אותה מהמים. "המוח שלי לא תפקד", סיפרה לאחר מכן. כשהיא נשלפה, היא לא יכלה ללכת וסבלה מהיפותרמיה. בבית החולים אחד הרופאים אמר לה שעוד 30 דקות במים והיא לא הייתה בין החיים.
האחים דירבנו, ההורים התנגדו
למקארדל שלושה אחים מבוגרים, שהיו גם המודל לחיקוי שלה. הם אמרו לה שהיא תוכל לשחק איתם רק אם תעמוד בקצב. "רציתי להיות טובה יותר בכל משחק שהם משחקים, לא עשיתי לעצמי הנחות", הסבירה. הוריה לא ממש אהבו את משיכתה לספורט. כשהיא התחילה לשחות באופן תחרותי כנערה, הם סירבו לקחת אותה לאימוני שחייה ב-5 בבוקר. בימי חול, אמא של חברה לקחה אותה ובסופי שבוע היא כיוונה שעון מעורר ל-3:15 לפנות בוקר ורכבה על אופניה 9 ק"מ לבריכת השחייה.
אבל הזמנים של מקארדל לא היו מהירים מספיק כדי להכניס אותה לנבחרת הלאומית האוסטרלית הנהדרת. הוריה עודדו אותה להפסיק לשחות כדי להתרכז בלימודיה. למרות זאת, בשלב מסוים היא החליטה שהיא רוצה להיות "הטובה בעולם במשהו". היא ניסתה טריאתלון אך לא הצליחה להגיע לרמה גבוהה. אז היא בחרה בשחיית אולטרה-מרתון במים פתוחים. בשנת 2007 היא שחתה 11.3 ק"מ מפרנקסטון למורנינגטון. "זה היה כל כך פראי וחופשי. היה לי את החיבור היפה הזה עם המים", היא סיפרה בראיון ל"גארדיאן" הבריטי. "פשוט ידעתי באותו הרגע שאני יכולה להיות הטוב בעולם בשחיית מרתון".
כעת היא שמה לעצמה מול העיניים מטרה מפחידה נוספת: בשנת 2022 היא רוצה להיות האדם הראשון בהיסטוריה ששחה את 92 הק"מ מאנגליה לבלגיה דרך המים הסוערים והקפואים של הים הצפוני. "הרעיון הוא להגיע לקצה השני לפני שאמות. ואם אני לא אסיים בטיפול נמרץ, זה בונוס", היא צוחקת. אף אחד מאיתנו אפילו לא מחייך כשהוא שומע את זה.
