כשמתן רודיטי חזר אליי, הוא שאל לשלומי. כתבתי שאני בבריכה, ששחיתי 300 מטר ואני גמור. אחרי כמה שניות הוא השיב לי: שלושה אימוג'ים רצופים של "אני בוכה מרוב צחוק".
בחמישה באוגוסט, שש בבוקר שעון טוקיו, רודיטי (22) עמד להתחיל את משחה 10 ק"מ שחייה במפרץ, שבע הקפות בחום יוקד ולחות מטורפת של 80 אחוז שהפכו את המים לחמים יותר.
הוא שתה המון, שחה 400 מטר כדי להשתחרר ולבדוק את טמפרטורת המים, הידק את משקפי השחייה, בדק שהצמיד והמדבקה שמזהים אותו עליו. המאמן שלו, אמיר עופר, לקח איתו את השתייה עם הג'ל שרודיטי הכין לעצמו. זה האוכל שאותו יניח עופר על חכה בעמדת ההאכלה. אם רודיטי יחליט שהוא רוצה לשתות, יוריד עופר את החכה למים, רודיטי ישכב על גבו, ישתה ויזרוק את הבקבוק למים. "קלטתי שהוא במצב טוב", אומר עופר, מאמנו בשנה האחרונה, "והבנתי שהוא כבר מוטרף. שאני צריך רק להרגיע אותו". בשש ורבע, 26 השחיינים נקראו לרפסודה להצגתם לפני המרוץ. "ואז פתאום הכל עולה", אומר רודיטי, "התרגשות שיא, אדרנלין, חושב על ההורים בבית, על כל השעות הבודדות במסלולים, על ההקרבות. היו לי צמרמורות בכל הגוף. הרבה יותר גדולות מאשר בסיום".
כל מי שדיברתי איתו ציין שרודיטי שחיין טוב (שיאן הארץ ב-1,500 מטר), אבל יותר מכך, שהוא טקטיקן מעולה: בעל חוש התמצאות מעולה, יודע לנווט ולשחות בקו ישר. תלמיד חרוץ של המקצוע שלו. לפני שנתיים הוא הגיע למקום ה-20 באליפות העולם בדרום קוריאה, כיוון שלא הבין שכל הדנ"א של המשחה השתנה. "עד אז היינו שוחים בדבוקות", הוא מסביר, "ואז נכנסו למשחה שחיינים שהם מהטופ העולמי ב-1,500 או 800, והם פשוט פתחו בספרינט מטורף, ונהייה משחה של טור במקום של דבוקה. לא הייתי מוכן לזה".
בטוקיו הוא זינק לצד שמות כמו גרגוריו פלטריניירי (כסף ב־800 מטר ומי ששמו חקוק על מקפצה מספר חמש בווינגייט אחרי ששבר את שיא העולם ב-1,500 בבריכה, משחה שבו צפה רודיטי כאוהד שרוף של האיטלקי) ופלוריאן ולברוק (ארד ב-1,500) שזכה בזהב.
הפעם רודיטי היה מוכן למשחה. זה סוג משחה שמתאים לו. שחיית התבודדות, הידבקות לרגליו של שחיין לפניו ושחייה על הגלים שהוא יוצר ("דראפטינג" בעגה המקצועית). הוא נצמד מההתחלה למובילים. "אחרי 7.5 קילומטרים, לקראת הסוף, אני מבין שיש לי פה סיכוי למשהו. לגמור בין עשרת הגדולים, שזה הישג עצום", הוא משחזר, "אז ויתרתי על ההאכלה והתחלתי לתת ספרינט, לשרוף את עצמי. בשלב מסוים הסתכלתי אחורה וקלטתי שאני בשמינייה הראשונה ואני קצת נרגע בשחייה, אבל אז אני מתחיל לעקוף. שחיין אחד, ועוד שחיין, וכל אחד זה שחיין מהטופ. אני מסתכל עליהם ורוצה לשפשף את העיניים, אני כמעט רוצה למחוא לעצמי כפיים, אבל לא יכול, אני חייב להמשיך לחתור כדי שהכאב לא ישתלט עליי.
"כשסיימתי, שכבתי על הגב שתי דקות שלמות, להירגע. השחיין היווני ששחיתי לידו הגיע והתחבקנו. אמרתי לו שאני שמח בשבילו על המקום הרביעי, ואז הוא אמר לי שאני סיימתי רביעי, ואני קולט שסיימתי מקום אחד וכמה עשרות שניות אחרי השחיין שבאתי לעודד לשיא עולם בווינגייט לפני כמה שנים".
מה היחס שלך לכאב?
"אתה חייב ליהנות מהכאב באימונים. לקבל אותו. לחבק אותו. במשחים אתה שוחה כדי להישאר רענן, כדי שאת ההקפה האחרונה תוכל לעשות בתוך ומתוך הכאב. שרירים כואבים. הכל תפוס. זה מרתון של שחייה, תוך מלחמה עם זרמים, גלים, בעלי חיים שקופצים עלייך, ובתוך כך כמעט שעתיים רצופות של קרבות איגרוף, בעיטות לכל חלקי הגוף, סטירות לפנים. הישרדות. אתה עסוק בלשבור את סף הכאב שלך".
איך שורדים?
"אתה מנחם את עצמך שאחרים סובלים יותר".
כשסיימת, חוץ מהאופוריה, יש גם הרגשה של פספוס בגלל שהיית כזה קרוב למדליה?
"השארתי מאחוריי שחיינים עם מדליות אולימפיות. ידעתי שאני לא אגיע לשלישיה הראשונה. שום אכזבה".
הכישלון ששינה הכל
הוא נולד בשלהי 1998, שנה וחצי לאחר שבנם הבכור של הוריו, יוסי בן ה-24, נהרג בתאונת אופנוע. "היינו בשאול, נגמרו לנו החיים", אומר שמואל אביו, כדורגלן עבר בהכח ר"ג בשנות השבעים, "וידענו שרק אם מיד נביא ילד חדש, נצליח לצאת מזה", שני ההורים היו כבר מעבר לגיל חמישים, מתן נולד בהפרייה חוץ גופית. את הסלון בדירה שאליה עברו מהשומרון להרצליה מעטרות מדליות וגביעים רבים של מתן, ותמונה גדולה וממוסגרת של האח, על האופנוע.
עד גיל חמש כמעט ולא עסק בספורט. "לא הרגשתי בנוח או בטוח במים בבריכה, הייתי פוחד להכניס את הראש למים. מיד אחרי זה הלכנו לאירוע בערב בקאנטרי קלאב עם בריכה מוארת, התאהבתי במים ואמרתי לאבא שלי שאני רוצה שהוא ירשום אותי".
אחרי עשרה שיעורים, הבינו שמדובר בטאלנט. בגיל שש כבר התחיל לשחות 50 מטר. בגיל עשר השתתף באליפויות ארציות. השחייה דחקה את כל שאר תחומי ההתעניינות והחוגים. "מהתחלה פינטזתי על זה שאהיה שחיין מקצועי. חלמתי על עצמי באולימפיאדה".
בסיום אולימפיאדת ריו, רודיטי התכוונן לטוקיו. באותו זמן מחליט איגוד השחייה לחבר את כל שחייני המים הפתוחים ולהשקיע בפרויקט – תנאים ושעות אימון, מחנות בחו"ל, מאמנים, תזונאים, פסיכולוגים. הוא מסיים מקום שביעי פה, מקום רביעי מרחק מאית מהמדליה שם. התקדמות מטאורית.
ב-2018, למרות הגיוס לצבא, סיים במקום החמישי באליפות אירופה בגלזגו, ההישג הכי טוב שלו עד האולימפיאדה. כמו בטוקיו, גם שם, הגיע משום מקום. שנה לאחר מכן, כאמור, הגיעה הנפילה באליפות העולם. "הכישלון בקוריאה שינה לי את התפיסה. הוא הכריח אותי לעשות את ההתאמה של להידבק לראשונים, שזה מה שעשיתי באולימפיאדה".
מתי אפשר לפנטז על מדליה?
"לא באתי במטרה למדליה בטוקיו, זה היה חלום. אבל מקום רביעי זה היה בום. לאולימפיאדה בפריז אני כבר לא מגיע אלמוני".
טכנאי של מים
את הקריטריון האולימפי קבע רודיטי בהזדמנות האחרונה בפורטוגל, חודש וחצי לפני האולימפיאדה, משחה אגרסיבי שבו כל שחיין היה מוכן לנשוך, להכות ולבעוט בכל מי שהפריע לו כדי להשתחל לטוקיו. "ההוראה מהמאמנים היא לא להחזיר, לא לבזבז אנרגיה", אומר רודיטי. "אבל לפעמים אין ברירה. עושים לך סנדוויץ' ואז מנסים לעצור אותך, להפריע לך, ואתה חייב לשמור על הטריטוריה שלך, ולפעמים אתה חייב להחזיר".
"המשחה הזה בפורטוגל, שהגיע אחרי שנאלץ לחזור לארץ בגלל הקורונה, בלי אימונים ותחרויות, מדגישה את היכולות של מתן", אומר חנן גלעד, מאמנו הקודם של רודיטי, "שחיינים מגיעים למשחה והם לא יכולים לישון, מתחילים לשחזר את המשחה, עצבנים, רועדים. מתן בא למשחה ויש לו פאסון. הוא ישן כמו תינוק. שוחה כאילו זה אימון. במאני־טיים הוא מגיע".
רודיטי נחשב לשחיין עם תחושה מעולה למים, קולט את הזרם. טכנאי של מים, קוראים לו מאמניו, מהנדס הגלים. "אם אני משתפר במהירות השחייה שלי, אני מועמד למדליה, אין שאלה", הוא אומר בביטחון. כעת הוא בפגרה, מתעורר מאוחר. בקרוב יחזור להשכמה מוקדמת, ל־70 עד 90 קילומטר בשבוע.
על מה חושבים בשחייה של שעתיים? איך לא מתחרפנים?
"אתה חושב על טקטיקה, ניתוח מקום של כל שחיין, להיות ערני, לא לתת לשום מחשבה שלילית לפלוש. ואז יש את האסקפיזם: מלא שירים מקפיצים בראש, שיכניסו אותי לאטרף, מלא היפ הופ שאתה חייב לדעת את כל המילים שלהם, מערכונים שלמים של 'מה קשור' שאני יודע בעל פה, את שאולי שמנסים להרדים אותו והוא לא נרדם".
אין קטעים שמתבאסים?
"יש. מלא. מכות, מרפקים, חום, צמא, רעב, מלוח, אבל זה חלק מהאתגר של המשחה הזה. לגמור אותו שפוי. המאבק הכי קשה הוא בינך לבין עצמך. יש לי מזל שאני חזק מנטלית".
