צפו בראיון עם עילי חיות
(צילום ועריכה: עוז מועלם)
סביר להניח שרובכם מכירים את עילי חיות (22) הלוחם. אותו צעיר שבאוגוסט 2018, כחלק מ"מסורת" ביחידת מגלן, קפץ במהלך אימון מההאמר לתוך ערימת קוצים בהוראת מפקדיו, ונותר מרותק לכיסא גלגלים. עם הזמן, למדתם להכיר גם את עילי חיות המוטיבטור, שלצד השיקום המפרך החליט להקדיש את עצמו להרצאות בפני ארגונים וקבוצות ספורט, שבהן הוא מעביר את המסר האופטימי שלו.
עכשיו הגיע הזמן לפרק חדש: תכירו את עילי חיות הספורטאי. האיש שסימן בגדול את המשחקים הפראלימפיים בפריז 2024 כיעד שבו יכבוש בשחייה את הפודיום.
אבל זה היה ייעוד שליווה אותו לאורך כל הדרך, עוד לפני הגיוס והפציעה הקשה. עילי חי ונושם ספורט. הצעיר מהיישוב כורזים (מתגורר כיום בת"א) התמחה בריצות למרחקים ארוכים והיה חבר בנבחרת, בגיל נוער הוכתר ארבע פעמים כאלוף ישראל בריצת הרים, ולמרות האפשרות לשרת כספורטאי מצטיין, הוא בחר בשירות הקרבי. אחרי שהכל נעצר בבת אחת, השיקום הוביל אותו חזרה לספורט - לא כמו שדמיין כילד, אבל נחוש לא פחות מבעבר. את מסלול הריצה החליפה הבריכה, את ההרים - המים, והוא לא מתכוון לעצור עד למדליה במקצה בסגנון חופשי.
"בשבילי זה לא כיוון חדש", הוא מספר מחוץ לבריכה בבית הלוחם בת"א, "תמיד הספורט היה חלק ממני. החלום האולימפי היה שם מגיל צעיר, אבל באתי ממשפחה קרבית ולא ראיתי אופציה אחרת. אמרתי לעצמי שההגשמה בספורט תגיע אחר כך. בעקבות מה שקרה, הבנתי שאני עדיין יכול להגשים את החלום בתור ספורטאי פראלימפי, ומהר מאוד התחברתי לשחייה".
בין שחייה לריצה
איך התמודדת עם ההבנה של "זה המצב ואסתדר עם מה שיש"?
"לקח לי זמן לעכל. אומרים לך שאת הדבר שהכי אהבת, ריצה - אין לך יותר ולא יהיה לך. אתה חייב לעשות סוויץ' ולראות איך אתה ממשיך בספורט, כי זה הדבר שאני הכי אוהב בעולם. קשה לקבל שלא תוכל לשחק כדורגל וכדורסל עם חברים, אבל עשיתי מיד את השינוי בראש".
למה שחייה?
"יש הרבה דמיון בין שחייה לריצה, למשל בסיבולת, ובהתחלה לא היה לי נוח לעשות ספורט על כיסא גלגלים וזה התאים. אורח החיים שלי הוא של ספורטאי, אני מקפיד על תזונה נכונה ומשמעת שינה, אלו דברים שהלכו איתי עוד לפני הצבא, רק שעכשיו זה טיפה אחרת. היום אני קם לכיסא גלגלים, כשהייתי רגיל לקום ולרוץ".
ומה הסיכויים לכרטיס לאולימפיאדת פריז?
"לא אשקר - רציתי לנסות להגיע כבר לאולימפיאדת טוקיו בקיץ הקרוב, זה היה מאוד קרוב מבחינתי. יש עוד זמן לפריז, ובינתיים אני הולך ומשתפר. הייתי פעם מציל, אבל יש לי הרבה פער לסגור לעומת אנשים ששוחים קבוע מגיל שלוש. כדי להגיע לטוקיו, הייתי צריך להכניס ללו"ז אימונים על חשבון הפיזיותרפיה, וכרגע אני רוצה להשקיע בחלום אחר - לחזור לרגליים, ללכת אפילו עם קביים, לחזור לרוץ כמו פעם. מצד אחד החלום הוא להגיע לאולימפיאדה, מצד שני החלום האמיתי הוא לחזור ללכת".
באיזו נקודה בשיקום אתה נמצא?
"אני עובד עם המטפל אורי אמויאל במכון Bearphys ומתקדם כל הזמן. בהתחלה הרופאים אמרו לי שאהיה משותק מהצוואר ומטה ולא אוכל להזיז כלום, גם לא תנועה קטנה עם האצבע. עוד לפני זה בכלל אמרו להורים שלי להיפרד ממני כי לא אשרוד את הלילה. אף אחד לא האמין שאגיע למה שהגעתי עכשיו".
החיבור עם נעם גרשוני
גם מחוץ לבריכה או לעולם התחרויות, חיות (שנמצא כבר שנתיים בזוגיות עם נויה) רואה את העתיד שלו בתחום. חודשיים אחרי הפציעה הוא החל ללמוד לתואר ראשון בחינוך וספורט בקריה האקדמית אונו, שאותו ישלים השנה, והמטרה שלו היא להמשיך לתואר שני בפסיכולוגיית ספורט, המקצוע שסימן לעצמו: "אני רוצה להיות מאמן מנטלי, פסיכולוג של ספורטאים, לעבוד עם אלו שמוכנים לקחת את עצמם עד לקצה".
לפני הפציעה הכרת את הספורט הפראלימפי?
"תמיד צפיתי מהצד, אבל פחות התעמקתי בזה. רק כשנכנסתי לעולם הזה הבנתי שזה אותו החלום האולימפי שהיה לי".
היום של הגמר האולימפי מתוכנן לך בראש?
"זה תמיד בחלומות, ואני מאמין בלב שלם שהוא יגיע. אני לא בא לשום מקום רק בשביל להגיע לשם, וכך גם באולימפיאדה. אגיע כדי לקחת את מדליית הזהב, אני לא מפחד להציב מטרות".
אי אפשר להתעלם מהעובדה שנכנסת לזה ממקום קצת אחר - אדם שכבר מכירים.
"אני בסך הכל בא בתור מישהו שרוצה להבהיר שהכל אפשרי, וזו לא קלישאה. אם שמים בצד את הפרסום וכל זה, בסוף אני עושה ספורט בשביל עצמי, בשביל להגשים את החלום הפנימי שלי, שנמצא שם מאז שאני מכיר את עצמי, להגיע הכי רחוק. אני מנסה לא להסתכל במה היה קורה אם... עם הפציעה הזו הגיעו הרבה דברים טובים, אבל הרבה פחות טובים. כמובן שהייתי מוותר על הכל וזורק לפח בשביל לחזור לרוץ. אבל אני מרים את הראש, אני אדם אופטימי, שמח, חי עם זה".
אתה רואה את עצמך הופך לסוג של אייקון ישראלי כמו נעם גרשוני? כלומר, אדם שלא נתן לפציעה שלו מהצבא להגביל אותו בדרך להצלחה ספורטיבית ולהפיכה לשם מוכר בכל בית.
"מיד כשנפצעתי, ביקשתי בבית החולים שהוא יבוא לבקר אותי, והוא היה שם כשהתעוררתי והפכנו לחברים טובים. יש בינינו דמיון ושוני, אבל הוא מודל לחיקוי מבחינתי. הוא גם הגיע מהמקומות הכי נמוכים לפסגת השאיפות. אייקון? בהתחלה היה לי מאוד קשה עם החשיפה, אני בן אדם מאוד אישי, צנוע ושקט. לפני הפציעה הכוח היה ברגליים שלי ולא הייתי צריך להגיד מה שאני חושב. באיזשהו שלב הבנתי שבזירה הציבורית, אני באמת רוצה להוות השראה לאנשים, לא להיות עוד מקרה של אדם שרותק לכיסא גלגלים.
"אני עובר תקופות מאוד קשות. החיים שלי ושל המשפחה שלי השתנו, והליך השיקום כואב. אבל אני לא בן אדם כועס. השארתי את הכעס מאחור ובחרתי להישאר עם הדברים השמחים. אני רוצה לשפר את המערכת והצבא. אני מאושר לעשות את מה שאני אוהב".
ואז הוא צולל פנימה ומתחיל לחתור בנחישות, בכוח. מצמרר לחשוב שבעבר אמר בראיון ל"ידיעות אחרונות" שהפציעה שלו הייתה "כמו לקפוץ לבריכה בלי מים". בסופו של דבר, בבריכה הוא חזר להיות עילי, ודווקא במים נדלק מחדש הניצוץ שלו, שחשב שכבר כבה.
