ב-21 ביוני 1998 הם עשו היסטוריה: עלי דאי בחוד ההתקפה, מהדרד מינבאנד באגף שמאל, ומכל היריבות שבעולם, איראן השיגה את הניצחון הראשון שלה אי פעם במונדיאל דווקא מול ארה"ב, 1:2 בליון שהפך את כל הנבחרת ההיא לאגדה לאומית. בשבוע שעבר הסיפור של מינבאנד הסתיים באופן טרגי, כשדאי ניצב המום מעל קברו – ואז פותח במלחמה אמיתית מול השלטונות שהתחילה לצבור תאוצה ברשתות החברתיות.
מינבאנד בן ה-45, שערך 67 הופעות בנבחרת, כיכב בפרספוליס ויצא גם לשטורם גראץ ולשרלרואה, נדבק בקורונה ואושפז בטהרן ב-21 בינואר. מצבו של הספורטאי המצטיין, אדם בריא ופעיל, הידרדר במהירות, וביום רביעי שעבר הוא הלך לעולמו, עוד קורבן של המגפה העולמית. ההערכות מדברות על כך שבאיראן, המדינה שנפגעה הכי קשה מהווירוס במזרח התיכון, כבר מתו כ-60 אלף אנשים מקורונה, מתוך קרוב למיליון וחצי נדבקים.
החיסון מעולם לא הגיע אל מינבאנד. בזמן שאיראן מפתחת אחד משלה וצפויה להתחיל להפיץ אותו בהמשך החודש, המנהיג הרוחני עלי חמינאי אסר לפני מספר שבועות על ייבוא חיסונים מארה"ב ומבריטניה, ואמר: "לא ניתן לסמוך עליהם. לא מן הנמנע שהמדינות הללו ירצו לזהם את החיסונים ולהעביר אותם למקומות אחרים". בעקבות דבריו, 200 חברי פרלמנט הצטרפו לקריאה לחרם. הנשיא חסן רוחאני הוסיף בנאום ששודר בטלוויזיה: "אזרחינו לא יהיו שפני נסיונות עבור החברות שמפתחות את החיסון. אנחנו נרכוש רק ממקורות זרים בטוחים". הכוונה שלו הייתה לחיסון הרוסי, שהמשלוח הראשון ממנו צפוי להגיע השבוע לאיראן – למרות שלא ברור איך יופץ ומי יקבל אותו.
ההחלטה עוררה זעם בקרב ארגוני זכויות אדם, שטענו כי האיראנים מונעים מהאזרחים גישה לחיסונים בטוחים, ואחד מחברי כוח המשימה הלאומי לטיפול במגפה אמר כי הסיכום עם הרוסים הוא "סימן רע למדינה", מאחר שיעילותו עדיין מוטלת בספק. כל הדברים האלה לא ממש הזיזו משהו באיראן עצמה, עד שהגיע דאי.
צריך להבין ששיאן השערים הבינלאומיים בכל הזמנים (109) הוא לא עוד גיבור ספורט באיראן. האיש הוא אגדה מהלכת, דמות שהאיראנים סוגדים לה. כשהוא צולם בלוויה, שבור לחלוטין ומזיל דמעות, עוטה מסכה ועומד לצידו של כדורגלן עבר ענק אחר, עלי קארימי (בעבר השניים תיחזקו את הסכסוך הסוער ביותר בכדורגל המקומי, לפני שיישרו את ההדורים) – כל איראני הרגיש את הכאב. וכשדאי פירסם באינסטגרם סטורי פשוט וקצרצר – "קנו את החיסונים" – הוא התחיל גל של מחאה וירטואלית.
מאז שהעלה את הפוסט בסוף השבוע, אחרי הלוויה של מינבאנד, מיליוני איראנים שיתפו אותו ברשתות החברתיות או כתבו דברים ברוח דומה. לכולם ברור מה נאמר בין השורות: זו הייתה ביקורת מרומזת אבל חריפה נגד חמינאי על הסירוב שלו לפעול לרכישת החיסונים מהמערב. קשה לחשוב על אדם אחר באיראן שיש לו מספיק כוח לצאת באמירה כזו, אבל גם הכדורגל הוא סוג של דת במדינה, ולמילים של דאי יש לפעמים עוצמה שיכולה לטלטל גם את אנשי המשטר השולטים ביד רמה.
לא נראה שדאי יוכל לעשות יותר מאשר הצפת הנושא, והתגובה של השלטונות להתפתחויות עוד לא ברורה, אבל זו הדרך שלו לנסות להביא שינוי. הוא יודע שפגיעה בו היא צעד שיוציא המונים לרחובות ויטלטל את איראן בצורה בלתי נשלטת, כך שהוא מוכן לשאת את הדגל הזה. כאמור, הוא לא מאזכר את שמו של חמינאי, גם לא מציין באילו חיסונים מדובר, אבל בתוך הדקויות והרגישויות הפנימיות של חיי היום-יום באיראן ההקשר הוא מיידי ומובן, ומהווה סוג של רעידת אדמה. כוכב הכדורגל המיתולוגי מאבד חבר למגפה עולמית ולא מוכן לראות עוד את השליט השמרן משחק בפוליטיקה על הגב האזרחים.
האבל על מינבאנד תפס מקום גדול משלו. הספורט האיראני עדיין מזועזע. גם היום משחקים אצל האקסית שלו שרלרואה שני איראנים, ובשבת, בניצחון 1:3 על קורטרייק בליגה הבלגית, הם גם סידרו את הגול הראשון כאשר קארים רזאי בישל לעלי רוליזדה – שהקדיש את השער למינבאנד. שחקניות ושחקנים איראנים נוספים עשו זאת במהלך סוף השבוע, ובפרספוליס, המועדון בו עלה הקשר לגדולה, לא חגגו את השערים ב-1:2 על סאזי.
אבל מתוך הקונטקסט הספורטיבי, נוצר כעת באיראן קרע אחר לגמרי. לא רק האובדן של אדם מוכר, אלא מה שחברו המפורסם עוד יותר עשה כדי לרתום את המוות לכיוון מהפכני יותר. אולי איראן לא תרכוש לעולם חיסון אמריקאי, אבל דאי הוכיח פעם נוספת כמה משמעותי יכול להיות ספורטאי כאשר הוא יוצא למאבק ציבורי.
פורסם לראשונה: 10:49, 02.02.21
