פעם, מזמן, בעצם עד לפני ארבע שנים, מעטים בארץ הכירו את המושג "רמונטדה". אבל אז זה קרה, והיכה בכל הכוח. מה שקרה בשמינית גמר ליגת האלופות של 2017 כבר מזמן נכנס לספרי ההיסטוריה וגם לספרי השיאים.
ההיסטוריה של הכדורגל הספרדי עמוסה בקאמבקים מפוארים, רמונטדות מהוללות, אבל רובן אירעו בעבר הרחוק וקשורות בעיקר לריאל מדריד של חואניטו וקרלוס סנטיינה. ההזדמנות הגדולה של ברצלונה לעשות את הרמונטדה הגדולה שלה הגיעה ב-8 במרץ 2017.
כל מי שהיה בקאמפ נואו באותו ערב קסום, לא ישכח אותו לעולם. ובוודאי לא את רגעי האופוריה המטורפים של הדקה ה-95. וכן, זה כולל גם את אוהדי פריז סן ז'רמן שהוכו בהלם ולא היו מסוגלים להתאושש ממה שחוו במשך תקופה ארוכה. התחושות הללו איחדו באותו ערב מאות מיליוני צופי טלוויזיה בכל רחבי העולם. לא מעטים מהם הגיבו בטירוף של ממש. לא היית צריך להיות אוהד ברצלונה באותו ערב כדי להשתגע. לפחות לכמה דקות.
נכון, היו טעויות שיפוט קשות, וסביר להניח שאם ה-VAR היה קיים אז, יכול להיות שכל האירוע הזה לא היה קורה. אבל כמו שער היד (הלא חוקי) של דייגו מראדונה נגד אנגליה במונדיאל 1986, גם המשחק הזה הוא כבר אירוע היסטורי שלא ניתן למחוק. הוא הפך לפולקלור, אגדה שהייתה באמת.
ארבע שנים לאחר אותו משחק בלתי נשכח, שגרם לכל העולם להבין את משמעות המושג "רמונטדה", ברצלונה ופריז סן ז'רמן חוזרות ל"זירת הפשע" – קאמפ נואו. אז האיצטדיון הוא אותו איצטדיון, שתי הקבוצות הן אותן שתיים, בדיוק כמו אז - אבל כל כך הרבה השתנה בארבע השנים שחלפו.
קודם כל, בניגוד למשחק ההוא, בנוכחות 96,290 צופים, שמילאו כל מושב באיצטדיון הענק, הפעם היציעים יהיו ריקים. הקורונה שינתה את העולם וגם את הכדורגל. לא פחות חשוב מכך, הפעם המשחק הראשון בשמינית הגמר יתקיים בברצלונה והגומלין יהיה בעוד שלושה שבועות בפריז. אז הייתה זו פ.ס.ז' שאירחה את המשחק הראשון, נתנה הצגה ענקית וניצחה 0:4 ברצלונה עלובה שבעטה רק פעם אחת למסגרת. הפעם פ.ס.ז' יוצאת ראשונה למשחק חוץ ואת הגומלין תארח בפארק דה פראנס.
נכון, בעידן הקורונה והמשחקים בלי קהל לביתיות יש חשיבות פחותה, אם כי חוק שערי החוץ חי וקיים. מי יודע, אולי זה גם מה שיכריע את גורל המאבק על הכרטיס לרבע הגמר.
אבל יש דבר נוסף, משמעותי לא פחות. כמו שאוהדי ברצלונה יודעים היטב, לקבוצה שלהם יש רקורד עגום למדי במשחקי גומלין בחוץ. ב-2018 בארסה ניצחה את רומא ברבע הגמר 1:4 בבית – והודחה אחרי הפסד 3:0 באולימפיקו. שנה לאחר מכן היא הביסה את ליברפול 0:3 בקאמפ נואו בחצי הגמר ונראה היה שאין כוח שימנע ממנה להעפיל לגמר. ואז הגיעה התבוסה המבישה 4:0 באנפילד.
ההתרסקות
נתחיל מברצלונה, שזכתה ב-2015 בליגת האלופות כשהיא מציגה לראווה את "השילוש הקדוש", לאו מסי, לואיס סוארס וניימאר, שלישיית ההתקפה הטובה בהיסטוריה. המאמן לואיס אנריקה, יורשו של פפ גוורדיולה, נראה אז כמי שממשיך את השושלת.
שנה לאחר מכן בארסה הודחה ברבע הגמר ע"י אתלטיקו מדריד, מה שהתקבל אז כסוג של "תקלה". בראייה לאחור ברור שזאת לא הייתה תקלה, אלא סימן ראשון לכך שמשהו חורק בקבוצה. הרמונטדה ההיסטורית השכיחה מרבים את התבוסה 4:0 במשחק הראשון מול פ.ס.ז' ואת המשחק הנרפה והמביך. זה היה סימן נוסף לכך שיש בעיות שורשיות בקבוצה. אבל באופוריה של ה-1:6 אף אחד לא שם לב, או שלא רצה לשים לב. בדיעבד ובפרספקטיבה היסטורית, נראה שדווקא הרגע הגדול ההוא הפך לרגע שבו החלה הקריסה הגדולה של ברצלונה כמועדון.
סרג'י רוברטו, המחליף, היה זה שהבקיע את שער העלייה הדרמטי בדקה ה-95, אבל הגיבור הגדול של הניצחון האפי היה ניימאר. ללאו מסי היה באותו ערב משחק בינוני, לבטח בסטנדרטים שלו. מי שלקח פיקוד והוכיח מנהיגות וקור רוח היה הברזילאי בן ה-24.
עד לדקה ה-88 התוצאה הייתה 1:3. כלומר בארסה הייתה זקוקה לעוד שלושה שערים. זה נראה חסר סיכוי. מי שנראה באותם רגעים כשחקן היחיד בקבוצה של לואיס אנריקה שמאמין שזה עדיין אפשרי, היה ניימאר. לא מסי. ניימאר הבקיע בבעיטה חופשית מופלאה בדקה ה-88, וגם לקח על עצמו בקור רוח את הפנדל בדקה ה-91, למרות שמסי הוא הבועט הקבוע.
ברצלונה הייתה זקוקה לשער אחד כדי לעשות את המהפך המטורף, הבלתי נתפס. ומי ששוב נטל את היוזמה היה ניימאר. בדקה החמישית של תוספת הזמן, הוא הקפיץ את הכדור בקור רוח מדהים ובטאץ' מופלא לתוך הרחבה, וסרג'י רוברטו היה שם כדי לחתום משחק שבאותו רגע נכנס להיסטוריה. ניימאר היה אמור להיות הגיבור הגדול של הערב. הוא ידע שהמשחק הזה היה הרגע המכונן שלו. הרגע שאמור להפוך אותו למלך החדש של ברצלונה.
אבל כשהערפל התפזר, המלך של בארסה היה ונשאר מסי. התמונה האייקונית מרגעי הניצחון הייתה של מסי, מניף יד מנצחת לשמיים, כשהאוהדים עפר לרגליו. לניימאר נפל אז האסימון. הוא הבין שלעולם לא יוכל להיות היורש של מסי בברצלונה, לעולם לא יוכל לנשל אותו ממעמדו הקדוש. פחות מחמישה חודשים לאחר מכן ניימאר החליט לעזוב את בארסה והצטרף לפריז סן ז'רמן - הקבוצה שאותה ניצח.
ג'וזף מריה ברתומיאו, נשיא ברצלונה, נכנס לאמוק. הוא ניסה לעשות הכל כדי שניימאר יישאר, אבל לא יכול היה למנוע את המעבר, אחרי שפסז' שילמה את סעיף השיחרור המפלצתי, 222 מיליון אירו.
העזיבה הכל כך לא צפוייה של ניימאר הכניסה את הנהלת ברצלונה לסיחרור וטירוף מערכות, ולשורה של החלטות הזויות, שבתוך פחות מארבע שנים הפכו את המועדון עם ההכנסות הגבוהות בעולם לכמעט פושט רגל. זה בלתי נתפס. בשלוש השנים הבאות המועדון רכש שחקנים חדשים בלמעלה מ-700 מיליון יורו. שלוש הרכישות הגדולות ביותר היו של עוסמן דמבלה ב-105 מיליון, פליפה קוטיניו ב-120 מיליון ואנטואן גריזמן ב-120 מיליון. קוטיניו נכשל באופן טוטאלי ושני הצרפתים רחוקים מאוד מהציפיות שתלו בהם. אף אחד מהם לא מתקרב למה שניימאר נתן לקבוצה בארבע השנים שלו שם.
ההוצאות הכספיות המופרזות וחוזי העתק שניתנו לשחקנים הכניסו את ברצלונה למערבולת כלכלית לא פשוטה. ואז הגיעה הקורונה - ונתנה את המכה הסופית. הבעייה הייתה לא רק בקומת ההנהלה, אלא גם על כר הדשא זה נראה רע. בארסה איבדה בעונה שעברה את האליפות לטובת ריאל מדריד ואז הושפלה ברבע גמר הצ'מפיונס כשניגפה 8:2 מול באיירן מינכן. זו הייתה נקודת שפל היסטורית, שהעידה כאלף עדים על עומק המשבר.
ברתומיאו עשה בשנים האחרונות את כל הטעויות האפשריות, כולל השיחרור ההזוי של לואיס סוארס בחינם לאתלטיקו מדריד, וההסתכסכות עם מסי. עד כדי כך שמסי ביקש בקיץ האחרון לעזוב. בינתיים ברתומיאו התפטר, בקרוב ייערכו בחירות וייבחר נשיא חדש, כנראה הנשיא לשעבר ז'ואן לאפורטה. אבל לפניו תעמוד משימה קשה ביותר: לחלץ את המועדון מחובות שמוערכים ביותר ממיליארד יורו, תוך ניסיון לשמור על קיום קבוצה תחרותית.
אגב, מאז תחילת עידן פפ גווארדיולה, בעונת 2008/9, ב-12 השנים האחרונות לא קרה שיעברו שנתיים רצופות מבלי שבארסה תזכה באליפות. אבל אם לא יהיה מהפך עצום בצמרת הליגה הספרדית, כנראה שהפעם זה יקרה. והנה, עוד סימן להידרדרות של הקבוצה.
הנסיקה
התבוסה 6:1 הייתה נקודת שפל לא פשוטה עבור הקבוצה שהפכה לצעצוע הפרטי של משפחת המלוכה בקטאר. כשהקטארים רכשו את המועדון ב-2011 המטרה הייתה להשתלט על הכדורגל הצרפתי (את זה הם עשו די בקלות) – וגם לזכות בליגת האלופות. בשנים הראשונות, כשהכוכב הגדול היה זלאטן איברהימוביץ', זה הלך קשה ופ.ס.ז' הודחה עונה אחר עונה ברבע הגמר. אבל אחרי ה-6:1, שהגיע כזכור בשמינית הגמר, הנשיא נאסר אל חלאיפי לא רק שלא התייאש - אלא הפוך נחוש יותר.
בקיץ 2017 פסז' הביאה את ניימאר ב-222 מיליון אירו ואת קיליאן אמבאפה, ילד הפלא של הכדורגל הצרפתי, ב-180 מיליון אירו (למרות שרשמית זו הייתה בהתחלה השאלה ממונאקו והרכישה התבצעה רק שנה לאחר מכן). למרות שגם לפני כן הקטארים הוציאו מאות מיליונים על שחקני רכש, ההחתמה הכפולה של ניימאר ואמבאפה הייתה משהו אחר. זו הייתה הצהרת הכוונות הברורה ביותר של המועדון ושל הבעלים, ששום דבר לא יעצור אותם עד שייזכו בגביע עם האוזניים הגדולות.
אחרי עוד כמה מפחי נפש, כמו ההדחה מול מנצ'סטר יונייטד בשמינית הגמר ב-2019, הגיעה העונה שעברה ופ.ס.ז' סוף סוף הגיעה אל הבאר. בטורניר ה"בועה" שהתקיים בקיץ האחרון בליסבון, האלופה הצרפתית העפילה לגמר – ההישג הגדול בתולדותיה.
רק 90 דקות הפרידו בינה לבין הגשמת החלום הגדול, בדיוק 50 שנה מאז ייסוד המועדון. אבל לצערם של הפריזאים אמבאפה הגיע לגמר לא כשיר לחלוטין, זכר לפציעה בגמר הגביע הצרפתי וניימאר סבל מחוסר מזל. באיירן מינכן הייתה עדיפה וניצחה 0:1. אבל מבחינת הצרפתים תקרת הזכוכית נופצה סופית.
וכך, ארבע שנים אחרי הרמונטדה הגדולה בהיסטוריה של הכדורגל, ברצלונה ופ.ס.ז' נפגשות שוב בשמינית הגמר. נכון, ניימאר הפצוע, גיבור המשחק ההוא, ייעדר. חבל, שכן זה היה סיפור נהדר לראות את ניימאר מגיע לקאמפ נואו בפעם הראשונה מאז שעזב את ברצלונה, ובפעם הראשונה מאז גם משחק מול בארסה. ועדיין, גם בלי הנוכחות של ניימאר על הדשא, הסיפור הוא עצום, כי הוא גדול הרבה יותר מסיפורו של שחקן זה או אחר.
כמה סמלי שדווקא אותו 1:6 היסטורי, שבו ברצלונה השפילה את פריז סן ז'רמן, היה נקודת מפנה בתולדות שני המועדונים. ולא סתם מפנה, אלא כזה שהלך לכיוונים הפוכים לחלוטין ממה שכולנו חשבנו באותו ערב מצמרר של ה-8 במרץ 2017.
