לפני כחודש, משפחת ויגודה מהישוב עומר שבדרום, עשתה דרך לא שגרתית אל שדה התעופה בן גוריון. זה קרה כשעמית, שחגג לפני שבועיים את יום הולדתו ה-18, נפרד ביחד עם אביו דוד מהאמא זימרה, שני אחיו הגדולים ואחותו הקטנה - כדי להגשים חלום ולנסות את מזלו בליגת המכללות האמריקאית בכדורסל לכיסאות גלגלים. היעד: ניו ג'רזי, כתחנת מעבר לטקסס.
עמית נאלץ לגדול לתוך מצוקה פיזית וחברתית. הוא נולד עם שבר בעצם השוקה, מקרה נדיר שקורה לאחד מתוך 750 אלף אנשים לערך. המצב הזה גורם לעצם להיות חלשה, ובמקום שתגדל היא נשברת, וכתוצאה מכך מתפתחים גידולים שאינם סרטניים, אך מחלישים אותה.
עד גיל 10 עמית ומשפחתו חיו בעומר, ולאחר מכן עברו לשלוש שנים לעיירה קטנה באזור סן פרנסיסקו, ליד המשפחה של האמא שבמקור הגיעה מאמריקה. עמית התחיל לשחק כדורסל בכיסאות גלגלים במכון שנקרא 'borp', שמיועד לטיפולים ספורטיביים באנשים מגילאים שונים עם בעיות פיזיולוגיות, והיה משחק ומתאמן במשך 6 שעות בכל יום שישי.
עד אז, הוא מתאר את התקופה בארץ כלא סימפטית במיוחד. "מגיל קטן הייתי ילד מופנם, לא עסקתי בספורט ושמרתי על עצמי. לא הייתה לי את היכולת לדבר פתוח עם אנשים אחרים כמו היום, ולא היה לי את הביטחון העצמי. הרגשתי שכולם נגדי ושאני היחיד עם בעיה". בילדותו, התחבר יותר לכדורגל, אבל הבין שאת הספורט הזה הוא ככל הנראה לא יצליח לבצע. שנה לאחר המעבר לארצות הברית, בהיותו שחקן בקבוצת הבת של גולדן סטייט לכיסאות גלגלים "golden state jr road" - הוא הרגיש שאינו יכול לשאת את הכאבים ברגלו, וזעק להוריו שהוא רוצה לעשות ניתוח בבית החולים בסקרמנטו, לכריתת רגלו הימנית ועיצוב רגל מפרוטזה במקומה.
"כבר מאז שהייתי תינוק ההורים שלי הלכו לחוות דעת אצל רופאים, וכולם אמרו שלא יצליחו להציל לי את הרגל והדבר הכי טוב זה קטיעה. עברתי הרבה ניתוחים לפני, כדי לנסות בכל זאת להציל אותה, אבל החלטתי לקטוע כי זה ייתן לי עצמאות. אני הולך רגיל, שם מכנסיים רגיל, רוכב על אופניים, הכל. בשורה התחתונה התחושה אחרי הקטיעה הייתה שמחה גדולה שזה קרה, והתחלתי את החיים מחדש". הוא מתאר.
אחרי שלוש שנים בקבוצה ב-'borp', עמית ומשפחתו קיבלו החלטה לחזור לארץ לעומר. למזלו, ליאור דרור - שהפך למאמנו עד לפני שבועיים, קרא כתבות שעסקו בויגודה, זיהה את הפוטנציאל והציע לו להצטרף למועדון 'ספיבק'. עד גיל 15 עמית שיחק ב'אילן תל-אביב', ומשם עבר ל'אילן רמת גן', הקבוצה הבכירה של הארגון.
עם קבוצתו החדשה, עמית לקח שתי אליפויות בשלוש השנים האחרונות. במקביל שיחק פעמיים עם נבחרת העתודה של ישראל, שסיימה במקום השישי בשתי אליפויות אירופה - ועם קבוצתו שיחק במסגרת ליגת האלופות מול אימפריות מאירופה כמו בשיקטאש הטורקית וגראן קנריה מספרד, כשכיכב ובלט לאורך כל המפעל.
למרות זאת, הוא מספר גם על קשיים שהיו בתחילת הדרך בקבוצה מרמת גן: "זה קצת קשה מבחינת כימיה, כי יש שחקנים שהם בני 14 ויש כאלו בני 50. זו שרשרת שיוצרת סוג של היררכיה, אבל מתרגלים לזה".
המסע האווירי על קו עומר - ארצות הברית לא הסתיים כאן, ולפני חודש לאחר שסיים תיכון, עמית פרס שוב כנפיים ונחת היישר במכללת ארלינגטון שבטקסס. אם תרצו, המעבר לארה"ב ועצם היותו הכישרון אולי הכי גדול בענף בארץ, הביאו לכך שמאמנו ויתר חבריו כינו אותו "דני אבדיה של כדורסל כיסאות הגלגלים".
בארץ יצא לך לשחק עם עוד אנשים שעברו קטיעה בגלל סיפורים מעניינים ועברו דברים בחיים.
"כן. נגיד הסיפור של עשהאל שבו. היה פיגוע, מחבלים באו וירו בכל הבית שלו. אמא שלו ושלושה מהאחים נהרגו, והוא התחזה למת וניצל אחרי שנורה ברגל. הוא שיחק איתי בקבוצה והיה שנתיים בהמבורג, ושחקן נבחרת ישראל"
איך פנו אלייך מארלינגטון?
"המאמן שהיה לי בארצות הברית בגיל 10, טרופר ג'ונסן, כרגע מאמן נבחרת ארצות הברית לנשים בכדורסל כיסאות גלגלים. הוא נחשב לאחד המאמנים הטובים בעולם. תמיד רציתי לבוא ללמוד פה במכללות, וידעתי שאם אהיה תלמיד טוב בארץ אז אוכל לקבל מלגה. הוא חיבר אותי עם כמה מכללות ובסופו של דבר בחרתי לבוא לפה, הם שלחו אימייל דרך המאמן, ואחרי שראו קליפים שלי, התקבלתי".
מתי מתחילה עונה חדשה? התחברת לשחקנים בקבוצה?
"כרגע אנחנו מתכוננים לעונה, והבנתי שלפחות עד חג ההודיה העונה לא תתחיל בגלל הקורונה, אנחנו מקווים שהמצב ישתנה. אנשים פה מאוד נחמדים ומכניסים אותך למשפחה שלהם. כולם רוצים להצליח כמוני ולהגיע למטרה, שהיא להביא תארים למועדון. חוץ ממני יש שחקנים מפינלנד ואוסטרליה שאני מחובר אליהם".
איך זה לחוות את ארצות הברית בקורונה?
"מבחינת הקורונה המצב פה קשה כמו בארץ, ואני שומר על עצמי כמו שצריך. יש הבדלים בין טקסס לניו יורק, אבל בארצות הברית זה לא מפתיע, זאת מדינה עצומה. יש פה אנשים טובים ומנומסים".
כרגע, לאחר שלושה שבועות בביתו החדש, בבית מלון שנמצא שמונה דקות נסיעה ממתחם האימונים, עמית חובר לשחקן קנדי שמשחק יחד איתו ושניהם מגיעים יחד להתאמן. בארץ אגב, הוא היה מגיע עצמאית ברכבת לתל אביב, או עם חברים שהיו נוסעים איתו מהדרום. מה שבטוח, שלעמית שמשלב עם מלגת הכדורסל גם תואר במנהל עסקים אותו יסיים בעוד ארבע שנים, יש עוד תקרה אחת לנפץ: "החלום זה לצאת לאירופה אחרי התואר לליגה הספרדית או הגרמנית, ואחרי פרישה לעבוד ולנהל עסק. העיקר שנהיה בריאים".
