תיעוד בלעדי: סעיד מולאי באימון בדוחא
(צילום: אורן אהרוני | עריכה: עוז מועלם)
כבר סיקרתי מקרוב אינספור אליפויות עולם ואירופה בג'ודו, גראנד־סלאם וגראנד־פרי, תחרויות אולימפיות מרגשות מאין כמוהן. כל אחת מיוחדת בעיניי. אני אוהב לצלם כל רגע מההתרחשות, ובשעות רגועות יותר להעלות תמונות לרשתות החברתיות. לפני מספר ימים ישבתי בין הקרבות באולם העיתונות בדוחא במהלך טורניר המאסטרס, ושמחתי לקבל התרעה על לייק לאחד הצילומים. אבל הפעם זה היה לייק מעולם אחר. הייתה לו משמעות הרבה יותר גדולה. זה היה סעיד מולאי.
נכון, זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהוא יצר קשר, מאחר שבעבר הג'ודוקא האיראני שברח ממדינתו ומייצג כיום את מונגוליה נחשף לכתבות שפורסמו עליו בישראל. גם יצא לו להכיר אותי מהמסעות הרבים ברחבי העולם. אבל הפעם, במדינה ערבית ובהזדמנות נדירה לקראת פגישה אפשרית בינו לבין שגיא מוקי בחצי הגמר, הרגשתי שיכול לקרות כאן משהו מיוחד.
פגישה יוצאת דופן
לאחר המחווה שלו החלטתי לנסות. מה כבר יכול להיות? פניתי למולאי ושאלתי אם אפשר להגיע לתעד את האימון שלו. "כן, אחי, אין שום בעיה", ענה בלבביות. "אני עדיין בהסגר, אבל אמרו לי שבעוד שעה תגיע התשובה לבדיקת הקורונה. אחליף את הצמיד האדום בירוק (שמבשר כי עבר בדיקת קורונה שלילית, א.א) ואגיע להתאמן. ברגע שארד למטה, אכתוב לך".
הדקות על השעון לא רצו לזוז. כשהוא אותת "אני הולך להתאמן" הסבלנות אבדה מזמן וכבר חיכיתי בפתח אולם האימונים. "סלאם", הוא אמר לי, והושיט יד להשקת אגרופים, לחיצת היד הרשמית של ימי הקורונה. לצידו, כמו תמיד, היה מוחמד מנסורי, מאמנה לשעבר של נבחרת איראן, שנאלץ לעזוב את מולדתו אף הוא בגלל איומים.
אני שמח לפגוש אותך.
"אני רואה את כל התמונות שלך. אתה מצלם ממש יפה. אשמח אם תשלח לי אחרי האימון את כל מה שצילמת".
אין בעיה.
"אתה גם מתאמן בג'ודו?"
האמת שלא.
"אם אתה רוצה, מתי שתבקש אני אעשה לך אימון".
הוא כבר היה חייב להתלבש ולהתחיל בחימום – בדוחא המתחרים היו מוכרחים לעמוד בזמני האימונים המדוקדקים כדי שניתן יהיה לחטא את המזרנים והציוד לפני הכניסה של הספורטאים הבאים בתור – אבל לא הפסקנו לדבר לאורך כל האימון. לפני שיצא לריצה קלה הוא נזכר: "אתה יכול לומר לי מתי התאריכים של הגראנד־סלאם בתל־אביב? אני מאוד רוצה לבוא. שמעתי שישראל מדינה יפה".
לנפץ את החוקים
בקיץ 2019 יצא מולאי לתחרות הכי חשובה בלו"ז, אליפות העולם בטוקיו. הוא סימן מטרה אחת ברורה: לשחזר את ההישג מ־2018 ולזכות שוב במדליית הזהב בקטגוריית המשקל 81 ק"ג. הוא נישק לשלום את הוריו, קיבל מהם את ברכת הדרך, ולא תיאר לעצמו שלא יחזור לראות שוב אותם, את ביתו שבטהרן ואת מולדתו איראן.
אחרי שנים של זעם וספקות שכירסמו בו מבפנים מולאי החליט לנפץ את כל החוקים שהאיראנים הציבו בפניו. עוד לפני כן נמנעה ממנו האפשרות להתחרות מול מוקי הישראלי, או אפילו לעמוד לצידו על הפודיום, אבל הפעם הוא נשבר – האיגוד האיראני הפעיל עליו לחצים כבדים להפסיד במכוון בחצי הגמר כדי שלא יקרה מצב בו יתמודד עם מוקי בגמר. הוא גם נוצח בקרב על מדליית הארד, בעוד מוקי הפך לאלוף העולם. מולאי לא היה מוכן לקבל זאת עוד, ברח לגרמניה ולאחר מכן קיבל הצעה לייצג את מונגוליה. למרות איומים בלתי פוסקים על חייו הוא לא נרתע, סיפר על מה שעבר והוביל להחלטה של איגוד הג'ודו הבינלאומי להשעות את איראן מפעילות.
נשיא איגוד הג'ודו העולמי, מריוס ויזר, הבין שחייו של מולאי בסכנה וכי לא יוכל להילחם לבד, ולקח את האיראני תחת חסותו. במקביל, נוצרה מתוך הלכלוך הפוליטי ידידות גדולה, כאשר מולאי ומוקי התחברו על רקע הפרשה. השיא היה באותו סלפי משותף מפורסם שצילמו ב־2019 בטורניר המאסטרס בסין, שעשה רעש בעולם.
ויזר מאוד מגונן על מולאי, ומדאגה לשלומו לא אישר לו להתראיין לתקשורת ישראלית מאז אותה אליפות עולם. מולאי עצמו היה מודע לניסיונות שלי, ולפעמים הייתי זוכה ממנו לתגובות ברשתות החברתיות ששילבו את דגלי ישראל ואיראן, ולצידם לב. אין איש שלא מעיד כי מדובר בבחור חביב, ידידותי וצנוע, אך מטבע הדברים הוא גם הפך לחשדן מאוד ולוקח זמן לבנות את האמון שלו. כל מה שהוא רוצה זה לנצח בענף שהוא כל כך אוהב.
איפה טדי ואיפה סעיד
ומשום כך הוא קורע את עצמו באולם. לקח זמן עד שחזר לפעילות סדירה, והוא עושה הכל כדי להיות שוב בטופ העולמי, גם אם זה תחת דגל מונגוליה. בינתיים הוא עדיין כבד, מתעייף במהירות. לאורך האימון הוא לקח הפסקות רבות, ניגש כל הזמן לשתות, ואפשר היה לראות אותו שפוף, מתנשף בכבדות, מה שהעיד על כושרו הנוכחי.
פתאום, משום מקום, נכנס לאולם גם הג'ודוקא הצרפתי טדי רינר. אגדה אמיתית, הטוב בעולם, אולי הטוב בכל הזמנים. מלווה אותו פמליה שלא מביישת ראש ממשלה, כולל צוות צילום פרטי שעוקב אחריו ברחבי העולם. מולאי הביישן הביט בהם מהצד. הוא לא יכול להרשות לעצמו את התנאים של הצרפתי. הוא אפילו נאלץ לבקש ממשלחות אחרות פרטנר לאימונים. לפחות הפעם היה לו סוג של צוות צילום פרטי משלו – אני...
תיעדתי אותו לאורך כל האימון, ובכל פעם שהרמתי את המצלמה הוא הגניב חיוך קטן, סימן לי באגודל מונף כלפי מעלה ואמר "יופי". המשכנו להחליף מילים פה ושם. הוא זכר שאמרתי לו שאבי עלה מאיראן, ושאל אם אני יודע קצת פרסית. בין לבין, הוא לא נתן לגוף להכשיל אותו וניסה שוב ושוב להראות לי ולעצמו מה הוא באמת שווה.
את המפגש הייחודי חתמנו עם סלפי, כשגם המאמן מנסורי ביקש להצטרף. איחלנו אחד לשני ש"אינשאללה" ניפגש בקרוב בת"א. ואיך לא, הוא לא שכח למסור ד"ש למוקי. כאשר הפועלים עם חליפות המגן המיוחדות החלו לחטא בפעם המי־יודע־כמה את המקום, מולאי הוסיף עוד משפט אחד לפני שעזב: "אני מקווה שיום אחד כל תושבי איראן וישראל יהיו ביחד בשלום ובידידות, ונוכל לבקר זה את זה".
הכושר דיבר בתחרות עצמה, בה מולאי הפסיד בשמינית הגמר. הוא יאסוף את עצמו וימשיך להיאבק כדי להיות הטוב מכולם, בזמן שיביט תמיד בחשש מעבר לכתף בגלל אלו שרודפים אותו. מוקי זכה במדליית הארד, והשניים לא זכו להתמודד זה מול זה. אבל כמו שהמפגש בינינו נראה דמיוני עד לא מזמן, נראה שאין גבול להפתעות ואולי זה יקרה כבר בחודש הבא בת"א.
