המסע המטורף של חנוך רדליך בקולורדו טרייל
(צילום: פרטי)
חנוך רדליך נראה כמו בחור רגיל לגמרי. הוא בן 39, אב לשניים שגר ביקנעם עילית. שום דבר לא מרמז על כך שבחודש שעבר הוא סיים את מרוץ "קולורדו טרייל", ממרוצי האופניים הקשים בעולם. לא פחות מ-867 ק"מ אותם צריך לרכוב עם שעתיים שינה בלילה, כאשר כל הציוד שהוא צריך (כ-15 קילוגרמים נוספים) נמצא עליו.
מדובר בתחרות אולטרה אנדרורנס, שלוקחת את הסיבולת האנושית לקצה והמתחרים צריכים לעשות הכל בעצמם. הם סוחבים איתם שק שינה, דואגים לעצמם לתאורת לילה, מתקנים לבד פנצ'רים באופניים וכמובן דואגים לאוכל ולמים. בקיצור, לשרוד עם מינימום משאבים. שביל קולורדו הוא ממסלולי האופניים המובילים בעולם, שעובר דרך הרי הרוקי, אגמים ונחלים. בגובה ממוצע של 3,000 מטר מעל פני הים. קל זה לא, אבל לפחות יש נוף.
בגלל הקורונה, הפעם לא היה זינוק משותף, שכולל בדרך כלל כ-100 ספורטאים, ולכן רק בסוף החודש ידעו מי ניצח, בעזרת אותות לווייניים שמוצמדים למתחרים. רדליך עבר את המסע בתום חמישה ימים ו-14 שעות – הזמן המהיר ביותר של המסלול עד כה השנה.
"זאת תחרות מאוד קשוחה. אתה כל הזמן לבד ויש לא מעט קשיים פיזיים ומנטלים". מספר רדליך. "אבל כשאני שם לעצמי מטרה אז שום דבר לא עוצר אותי".
איך הגעת לזה?
"גדלתי לתוך זה. לא עבדתי בשום דבר אחר בחיי, תמיד רכבתי על אופניים, בתחרויות קצרות של שעה וחצי ולאט לאט החלטתי שאני מתחבר למרחקים הארוכים והתאהבתי בסיזיפיות הזאת של להיות לבד, להיות בטבע".
"יש בתחרויות האלה הרבה מעבר. יש יכולת מנטלית להתמודד עם הבדידות, להתמודד עם תקלות בשטח ועם חוסר שינה. כשהגוף מתחיל להתמוטט ממחסור בשינה, שם מתבטאת היכולת שלך לקחת את עצמך בידיים ולהמשיך קדימה, אפילו שהמהירות איטית, עדיף לנוע קדימה מאשר לעצור".
יש לזה בטח גם השפעות על הגוף
"חוסר השינה גורם לך להזיות. כבר יצא לי לראות סלע מרים את השמלה שלו וזז הצידה. יש גם בצקות ברגליים ופצעי לחץ. זה לא ספורט בריא במיוחד. אתה מתמודד עם פגיעה בגוף. כפות ידיים רדומות לחלוטין אחרי התחרות, בגלל עומס על תעלות העצבים בגוף".
"לא מתקלח, לא מצחצח שיניים"
אז כל זה מוביל לרגעי משבר בדרך?
"פתאום בצהריים מצאתי את עצמי שוכב לצד השביל, נרדמתי או יותר נכון התמוטטתי לשעה וחצי. התעוררתי בשמש עם מלא זבובים על הפנים. אני גם לא מתקלח או מחליף בגדים כל השבוע הזה, ויש לזה את התוצאות של זה על כל המשמתע מכך. יש כאלה שנעצרים ומתקלחים במעיינות או באיזה מוטל בדרך".
איך מתכוננים לדבר כזה?
"מתנסים תחילה באירועים קטנים ולאט לאט מגדילים. כשיש אירוע ספציפי אני מגדיל את שעות הרכיבה שלי. עם הכנות שכוללות שינה בשטח, שזה מבחינתי קושי כל פעם מחדש, על מזרן מינימליסטי".
"עם השנים, בגלל שצריך לזכור שאין הרבה אירועים כאלה בארץ, אז התחלתי להמציא כל מיני אתגרים כמו רכיבה 24 שעות להקיף את תל אביב או 24 שעות שאתה מדווש במקום, הכל נועד להגיע למקום הזה מבחינה מנטלית שכל דבר אומר לך להפסיק והראש שלך אומר שאתה יכול להמשיך. זה בא בסופו של דבר לידי ביטוי בשטח, כשאני ממשיך למרות הכאבים והעייפות והפכתי את זה לסוג של אומנות ולדרך חיים. הפעם גם בגלל הגובה של קולורדו, עשיתי הכנה באוהל חמצן".
ואיך נראה יום כזה של רכיבה?
"אתה מתעורר אחרי בסך הכל שעה וחצי-שעתיים של שינה, שזה גם בדרך כלל שינה גרועה עם גשם או דברים אחרים שמפריעים, תוך שבע-שמונה דקות אתה על האופניים, בלי לצחצח שיניים ופשוט מתחיל לדווש. מדוושים בקצב איטי בגלל שהמסלול נורא קשה עם סלעים, ויש הרבה קטעים שצריך ללכת ברגל, אבל אין זמן לעצור וליהנות מהנוף. גם אין מקורות מים, אתה לומד לסנן מנחלים או איזה שלולית".
לסנן מים?
"אתה לוקח מים בשקית, מעביר במסנן ומעביר לבקבוקים על הגב. אני אוכל בדרך גבינות שמנות או שוקולד. לפעמים כשמגיעים לעיירה, אז אני אוכל המבורגר ומעמיס בציוד ושתייה. אני מתחיל ב-5 וחצי בבוקר ומסיים ב-3 וחצי בלילה. כלומר 22 שעות כל יום".
יש גם תגובות שליליות למה שאתה עושה?
"אנשים חושבים שאני משוגע אבל אני ממוקד מטרה. אני אוהב להגשים את החלומות שלי ולחפש את הגבולות, וחוץ מפציעה יוצאת דופן לא הגעתי למצב שאמרתי שאני לא יכול יותר, אני בוחן את הגבולות שלי".
איך התמיכה מהמשפחה?
"אמרתי לאשתי שבגלל הקושי, נכנסתי בן אדם אחד ויצאתי קצת בן אדם אחר. קשה למשפחה שאני שבועיים לא בבית, אבל הם יודעים שזאת הפרנסה שלי. הייתה לי שנה קשוחה שגם איבדתי את שני ההורים שלי, אבל הם תמיד עודדו אותי להגשים את החלומות שלי".
"אשתי גיבורה שנשארת עם הילדים בבית וסועדת אותי כשאני בקושי מצליח לעלות במדרגות. בנוסף, יש אלפים שעוקבים אחרי, פורומים שמדברים בהם עליי. גם פתחו את הארנק ועזרו לי לצאת לקולורדו עם הציוד הכי טוב".
לילדים שלך תמליץ לעשות את זה?
"ממש לא. שיבחרו לעשות מה שבא להם. אבל המחיר שזה גובה הוא לא סביר, אני מוכן לשלם כי הנפש דורשת את זה, אבל זה לא דבר כל כך נורמלי".
מה החלום הבא?
"אני רוצה שנה הבאה לצאת לקירגיסטן, לתחרות שנקראת 'דרך המשי', שזה נראה לי איזור מדהים ויוצא דופן שלא הייתי אף פעם ובמקביל יש כמה אירועים בארץ, אולי עם אופניים זוגיים מה שאולי אף אחד לא עשה עדיין. יש גם חלום של חציית ארצות הברית בקיץ 2022".
