אימא של תמנע נלסון לוי, לורה, לאחר הזכייה
(צילום: אלכס גמבורג)
ההישג ההיסטורי של נבחרת הג'ודו אתמול (שבת) עם הזכייה במדליית הארד בתחרות הקבוצתית בטוקיו, שנערכה לראשונה במשחקים האולימפיים, רשום בין השאר גם על שמה של הג'ודאית הנהדרת תמנע נלסון לוי (עד 57 ק"ג), שהייתה זאת שניצחה את הקרב האחרון נגד הוועד האולימפי של רוסיה בהתמודדות על המקום השלישי.
טוקיו 2020 ב-ynet - מתחם מיוחד
נלסון לוי נקלעה לפיגור של ווזארי מול דריה מז'צקאיה הרוסייה, אבל תוך זמן קצר הישראלית סיפקה שני תרגילים יפים שסידרו לה איפון, וכאמור הביאו את מדליית הארד האולימפית לנבחרת הג'ודו. מספיק היה לראות את פיטר פלצ'יק מניף אותה על כתפיו כדי להבין עד כמה הערכה יש כלפיה בנבחרת.
"בקושי הצלחתי לישון, אולי שעתיים", סיפרה נלסון לוי הבוקר בריאיון ל-ynet. "אני באופוריה מטורפת. זאת הרגשה מטורפת לסיים ככה בטעם טוב לאחר השבוע הלא פשוט שעבר עלינו. רק לחשוב על זה שוב גורם לי לצמרמורת".
תארי את התחושה ברגע שהשגת את הניצחון המכריע?
"הרוסייה שהתמודדתי מולה בקרב על הארד היא אחת הספורטאיות הכי חזקות והכי מסוכנות בסבב במשקל שלי. הפסדתי לה בעבר, אבל גם ניצחתי אותה. ידעתי שאני יכולה לזרוק אותה וידעתי שזה הולך להיות קרב טירוף כי היא מעולה".
"ברגע שזרקתי אותה הסתכלתי על שני הרשקו ואורן סמדג'ה ורציתי להחזיר להם על כל מה שהם נתנו לנו, וכמה שהם רצו את המדליה הזאת. זה אחד הדברים שהכי ריגשו אותי, הם נתנו את הלב והנשמה שלהם".
מה הרשקו אמר לכן לפני התחרות הקבוצתית?
"שני יודע להרים אותנו, יודע לקחת אותנו למקומות האלה. לי אישית יש חיבור מאוד טוב איתו".
על הנבחרת הישראלית, אמרה הג'ודאית: "נלחמנו יחד על המזרן, דחפנו אחד את השנייה, היינו מאוחדים, היינו שם כולם ונתנו את הלב והנשמה, לא כל הנבחרות היו ככה. הוצאנו את הגרון, היינו ביחד בכל קרב, זאת הייתה חוויה יוצאת דופן".
ובזמן שעמדת על הפודיום, מה עבר לך בראש?
"קודם כל שעשינו היסטוריה, והדבר השני זה שנכון שלא הלך לי בתחרות האישית כמו שחשבתי, אבל הוכחתי לעצמי שאני מסוגלת, ולך תדע אולי בפריז אשיג גם מדליה בתחרות האישית וגם בקבוצתית".
שגיא מוקי חוגג את המדליה האולימפית
(צילום: משה מזרחי)
את חושבת שמדליה בתחרות הקבוצתית היא גדולה יותר ממדליה בתחרות האישית?
"ג'ודו זה ספורט אישי, ואנחנו עובדים כל כך קשה כדי להשיג את המדליה. כולנו עברנו ימים לא פשוטים. אישית באתי במטרה ברורה להשיג מדליה בתחרות האישית. יחד עם זאת, הייתה כאן הזדמנות מטורפת בתחרות הקבוצתית. עצם זה שמדינת ישראל, מדינה כל כך קטנה לעומת צרפת, מונגוליה ורוסיה, שהן מעצמות ג'ודו, הצליחה לחזור עם מדליה, זה חתיכת הישג".
איך הצלחתם להתרומם אחרי הכישלון בתחרות האישית?
"ההתחלה הייתה מאוד לא פשוטה, אבל הידיעה שכולם מאמינים שאפשר לעשות משהו היסטורי ויש לך גב מהנבחרת ותמיכה גם ברגעים הלא פשוטים, זה היה הערך המוסף שלנו".
ראית את הביקורת, מה חשבת עליה?
"קל לשבת בבית ולתת ביקורת על המשלחת הזאת, אבל אין פה אחד ואחת שלא נתנו את הלב והנשמה שלהם. כל הכותרות עם 'אכזבה', לאף אחד אין זכות להוציא את המילים האלה מהפה כי אנחנו אלה שבסופו של דבר עולים על המזרן. אנחנו אלה שכל בוקר, כל שעה ביום נותנים את הלב והנשמה וקמים עם כאבים. אני לא זוכרת מתי היה בוקר שלא קמתי עם כאבים, ואנשים שיושבים רגל על רגל במזגן בבית, הם לא יכולים להוציא מהפה שלהם את המילה הזאת, זה לא לעניין".
עוד אמרה נלסון לוי באותו עניין: "עם כל הביקורת, אנחנו משתדלים שזה לא ייכנס לנו לראש, תראה מה הצלחנו לעשות. אני חושבת שהשתקנו את מי שישב בבית וביקר אותנו".
את כבר חושבת על הקמפיין האולימפי לקראת פריז בעוד שלוש שנים?
"מגיע לנו ליהנות קודם כל מההישג הזה ולקחת קצת חופש. באמת עברו עלינו חמש שנים עם עליות וירידות. בואו נהנה מהרגע ואז נחשוב על העתיד".
את רוצה להקדיש את המדליה למישהו?
"יש כל כך הרבה אנשים שהם חלק מהדרך שלי. צוות המאמנים, שני הרשקו, עידו בר, מיקי טנקה, כל מי שמסביב, התזונאי, פיזיותרפיסטים, משה פונטי יושב ראש האיגוד, יואל ליבסטר המאמן האישי שלי וכמובן המשפחה והחברים. לכל אחד יש חלק בהישג הזה, ובלעדיהם לא הייתי יכולה להיות כאן עם מדליה על הצוואר. אני פשוט מודה להם. אני מוצפת בהודעות והטלפון פשוט לא עומד בעומס. כיף לקבל כזאת תמיכה ואהבה".
