"יכולתי להיות במקומות אחרים, בהם יכולתי להיות קצת יותר עשיר, אבל לעולם לא יותר מאושר". כל אוהד של הפועל תל אביב, החל משנת 2016 (שם לראשונה גילינו את תומר גינת), יוכל לשלוף ברגע, אפילו מתוך שינה, מאיפה הציטוט הזה לקוח. את המשפט הזה כתב גינת ברשתות החברתיות עת חתימתו בהפועל ת המתחדשת. כמה רגש יש במשפט הזה. כמה הוא הפועל תל אביב על פניו. כסף לא קונה אושר. הוא גם לא קונה הישגיות. "רגש שלא נגמר", אוהבים להגיד ביציע האדום. וכשהרגש לא נגמר, השמיים הם הגבול. ואותו הקהל, או שיש לומר בכלל אותו הרגש, הביא איתו גם תשומת לב מבחוץ. והיא בסוף הביאה משקיע. והנה, מתחילים לדבר על כסף גדול! והוא תורם כדי שנחזיר את גינת - הסמל המודרני של אוהדי הפועל החדשים (ידוע לכל מה הוא גינת בעיניי, אבל מתן נאור לנצח יהיה הסמל בליבי. עליו גדלתי). והנה - הוא גם רוצה לקנות את הקבוצה! 81%, והבטחות, והצהרות. והצהרות. והצהרות. והתלבטות. התלבטות קשה.
בתור אחד שמאמין שהפועל תל אביב גדולה ממנו בכך וכך מידות, ולמעשה גדולה מכל אחד מאותם אנשים המתגאים בחולצה האדומה, עשיתי את מה שהיה נראה לי הגיוני. לאחר התייעצות חוזרת ונשנית עם חבריי הקפיטליסטים הצהובים, החלטתי שזהו. גם לי מגיעה אימפריה. כשילדיי יגדלו, אני רוצה שהם יחונכו על הפועל תחרותית, כזו שאני גדלתי עליה בכדורגל (מקווה שעוד יחזרו אותם ימים). אני רוצה שלנצח דרבי לא יהיה בבת עיניהם, כי אליפות היא לא מילה גסה. שהחולצה האדומה ועליה מתנוססת "רשימת המטלות של הפועל תל אביב" תהיה מלאה, ועל כן לא יהיה יותר צורך בחולצה. בחרתי לוותר במקצת על מעמדי בתור חבר עמותה על מנת לאפשר לפנים חדשות, ויותר מזה, לכסף גדול, להיכנס לקבוצה. קיבלתי את עופר ינאי בסבר פנים יפות ובחיבוק (שלא תהיה טעות, לא אליו הטענות).
לאחרונה אני מוכרח להגיד שאנחנו עדים לאיזשהו הליך הנקרא בעגה המקצועית "גיבוש זהות מעוכב". זה אומר שאנו נתונים בעיצומה של חקירה פעילה של אפשרויות לזהות הקהילתית שלנו, אך טרם התחייבנו לאף אחד מהן. עדות לזה היא שאוהדי הפועל התפקדו בדרבי כתמיד, מחויבים לצבע האדום ולסמל של הפטיש והמגל, אך לא נדלקו אבוקות, דבר שהפך להיות חלק מהזהות של קהילת הפועל תל אביב בשנים האחרונות. ויחד עם זאת, עדיין תראו סטיקרים על פיהם: "לא עוברים ליד אליהו" - על אף שאנו יודעים בוודאות שכלכלית זהו מצב הכרחי, כי אין ברירה אלא להגדיל הכנסות ביחס להוצאות שתפחו, אך אין אני מבין בזה ולא בזה אבחר להתעסק.
מתחילת העונה אנחנו עדים פעם ב-40 דקות לאיזושהי כותרת הנוגעת להפועל שמייצרת רעש כזה או אחר, בין אם שלילי ובין אם חיובי. בין אם עזיבתו וחזרתו של ג'ונתן מוטלי, בין אם עזיבתו של רמי כהן. אם אתייחס לכולם לא אסיים לכתוב בארבעת הימים הקרובים, ולצערי שגרת חיי לא מאפשרת לי את זה. מעל משחק הדרבי ריחפה תהיית המעבר ליד אליהו, לה דעות שונות ומגוונות. נראה כי לא מדובר בשאלה פשוטה של "כן" ו"לא". הדבר מתבטא בעיקר במאבקים פנימיים בתוך הקהל, כשכל צד מאשים את השני שהוא "אינו הפועל", כאילו מישהו יכול לקבוע בעצמו מה היא הפועל. בעיניי אגב, כל התשובות נכונות. הפועל הם אותם אנשים ששם מליגה ג', הפועל זה גינת ובר טימור ואור וקרטיס מקנטס. הפועל זה להצטרף לעמותה עם גדילת המועדון מתוך הרצון להיות חלק מהקהילה הזו. זה להתבטא נגד ישראל לעיתים, לריב עם שוטרים, אבל ללכת להילחם בשביל המדינה שלך, על כל יושביה, ולעשות זאת עטוף בדגל האדום. זה טנק ראשון בלבנון עם דגל של ארגון האוהדים. שאלת "האם אני מוכן לעבור ליד אליהו" בטח לא תהיה מה שיקבע אם מדובר באוהד הפועל או לא.
האמוציות המלוות את שני קצוות הספקטרום מובנות לי לחלוטין ומקובלות עליי. על כן, כל אלה הם אוהדי הפועל בעיניי, ואליהם ארצה לפנות ולתת את דעתי האישית. אני מרגיש את הצורך להתחיל ולהגיד כי אינני מוריד מההישג של מכבי, פשוט אין בי עניין מקצועי במשחק שכזה מעבר להגנה, גיוון התקפי (אי אפשר לבנות משחק כדורסל שלם רק על לנסות לקבל את תמיר בלאט בחסימות), בחירת חמישיות חכמה יותר וריבאונד, ריבאונד, ריבאונד. ותראו איזה יפה תימצתתי את זה. העניין שלי הוא בקהילה.
אלה אשר טוענים, כמו שאמרתי מקודם, שזו הדרך הטובה ביותר להגדיל הכנסות, צודקים. יותר מזה, הם לא מצליחים כבר באזור השנתיים לקנות מינוי או כרטיס ולראות את הקבוצה האהובה עליהם באולם הביתי שלהם, כי ישנם כ-40% מהקהל, אולי אפילו פחות, אשר זכות המינויים שייכת להם (ובצדק). בשביל להגדיל את הקהל יש לאפשר לעוד אנשים להיות חלק מהדבר הזה, וזו הדרך הכי טובה. מחוויתי האישית, בשנתיים האחרונות, מעמד חבר העמותה הולך ופוחת, והצורך להשיג גם מינוי כדי לראות את הפועל שלי בולט מאי פעם. כמו שהמצב המקצועי בהפועל השתנה, גם החברתי-קהילתי. הרצון לראות את הפועל תופס יותר ויותר אנשים חדשים שמתחברים לאידיאה, כאשר הצורך "להיאחז" במינוי עולה גם כן. מבינים?
ומנגד, קשה שלא להרגיש שאם המשחק היה משוחק באנרגיות של דרייב אין ולא ביד אליהו, כאשר אנחנו בעלי הבית בעצם, התוצאה הייתה אחרת, וכל זה בלי לגרוע אפילו לא מעט מהמשחק ההתקפי המצוין שהעלתה היריבה שלנו בצהוב . לכן נשארת התהייה "רגע, אז בשנה כזו, שהפועל הלכה והתחזקה, ומכבי חווה את התהליך ההפוך, למה לנו יד אליהו?", ואתם צודקים, אלה אשר נמצאים מצידו השני של המתרס. הם טוענים כי הפועל הזו - לא אותה אהובה ולא אותם הרגלים. יטענו כי "כסף מעוור פני חכמים" - והתעוורנו. יש בדבר הזה צדק חלקי (קפיצת המדרגה המקצועית מוכרחה להגיע עם איזשהו גיבוי כלכלי בראות עיניי).
מנגד, אני מרגיש מוכרח להביע את דעתי, ורצוי בפלטפורמה רחבה, דווקא אחרי משחק כזה, שבקלות יכול להפוך להיות משבר. ינאי האמר בתחילת המשחק כי "לא נרגיש פה בבית כי זה לא הבית של הפועל, אך נרגיש פה בנוח". אני ארחיק ואגיד לדבר האמריקאים - Home is where the heart is. הבית הוא איפה שהלב נמצא. והלב של הפועל תל אביב הוא הקהילה שלה - האוהדים. המנויים ואלה שלא, חברי העמותה ואלה שלא. ולא משנה מה יהיה, הם הפועל. בטוב וברע, על כל רובד אפשרי, עם או בלי כסף. היינו הפועל תחת אלי טביב (ויסלחו לי אוהדי הכדורסל), תחת שאול אייזנברג, תחת העמותה, ואנחנו הפועל תחת עופר ינאי. ואת זה כסף לא ישנה. הגענו לאן שאנחנו נמצאים היום בעזרת עבודה קשה ואמונה, בדרך הכי רומנטית שאפשר לדמיין. כניסת משקיע לא משנה גם את זה. אנחנו מי שאנחנו בזכות עצמנו - הקהל האדום שמגיע לכל מקום ובכל ליגה ולא משנה המיקום בטבלה. ביחד גם כשקשה (יש שיגידו במיוחד כשקשה).
אם יש דבר שהוכחנו בעבר הוא שלא משנה מה - הפועל זה לא מוצר. זה רעיון חברתי-קהילתי גדול, שימשיך לשרוד בלי קשר למוצר הנושא את שמו. ונחשו מה? גם היום - עם כסף גדול, סנטר טופ יורוליג, גארד בייבוא מיוחד מה-NBA - אנחנו עדיין הפועל (ואני חושב שטימור, גינת וים מדר הם הוכחה חזקה מאוד לזה שהציביון עודנו קיים). מתי נפסיק להיות הפועל? כשנפסיק לתמוך. כשלא נגיע יותר למגרשים. כשניתן לעצם העובדה שיש לנו רעיונות שונים לגבי טובת המועדון ועתידו לפלג בינינו.
יש לנו מספיק שונאים בחוץ. מספיק אנשים שרוצים לראות את הפרויקט הזה נכשל. אנחנו לא צריכים לנהוג כך בינינו לבין עצמנו. גם אני אינני מסכים עם הרבה דברים בדרך החדשה. הסתייגויות ומחשבה ביקורתית זה לא רק לגיטימי - זה מבורך ומקדם. יחד עם זאת, ניתן לשמור אותה כביקורת בונה (לעופר יש פלטפורמות מצוינות בהן הוא שומע ולעיתים מקשיב לביקורות שנאמרות, וכולם מוזמנים לקחת בהן חלק), ולזכור שכל מצב הוא זמני ודורש הסתגלות. וזה בסדר להתקשות בהסתגלות למצב החדש. אבל כמו תמיד, מחובתנו להמשיך לצעוד בדרך המשותפת הזו יחד עם הפועל תל אביב.
אז בואו ונשמור על הלב הפועם של הפועל תל אביב חזק ויציב כמו שידענו תמיד, בכל ענף ובכל ליגה. כי איפה שהלב - נמצא הבית. להיכנס לדרייב אין/ הדר יוסף/ בלומפילד ולראות אותו צבוע אדום, עם אוהדים מגילאים 5-90 מוכנים לקרוע את הגרון, לדחוף ולעודד, זו תחושה עילאית שאין כמוה. כי אין כמו להרגיש בבית.
נ.ב
אין מה להתייחס לג'יילן הורד. הוא שכח מי עשה אותו מה שהוא היום ואיפה הוא התפתח, ושימשיכו לספר לכם סיפורים. בלעדינו הוא נלחם על דקות בג'י ליג ומנסה את מזלו בליגה הצרפתית השנייה. על אף ה"שיחה" בינך ובין עופר, אין אני מעוניין בהתנצלותך, דע לך כי היא לא תתקבל לעולם.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? התחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
