יש ספורטאים ששינו את הספורט שלהם כי הם היו גדולים מהספורט, כמו מייקל ג'ורדן. יש ספורטאיות ששינו את הספורט שלהן על ידי כך שהביאו אותו לשלמות, כמו נדיה קומנץ'. יש ספורטאים ששברו מחסומים גזעיים ושינו לא רק את הספורט, אלא גם את החברה שבה אנו חיים, כמו מוחמד עלי, ג'קי רובינסון וביל ראסל. את ההתעמלות אפשר לפרק לפני ואחרי הצוקהרה, מג'יק ג'ונסון שבר את המוסכמות לגבי כמה גבוה אתה יכול להיות כדי לשחק כפוינט גארד, קני סיילורס המציא את קליעת הניתור.
אבל על כמה ספורטאים אפשר להגיד שהם הפכו את הספורט שלהם 180 מעלות על גבו, בכל משמעות שהיא? ובכן, אפשר להגיד את זה על הקופץ לגובה האמריקאי דיק פוסברי, שהלך השבוע לעולמו בגיל 76. בשיאו הוא התחרה בלב המהפכות הגדולות שהתרחשו באמריקה של שנות ה־60, ועל הדרך עשה מהפכה בעצמו בענף שבו התחרה – עד שהפך לאגדת אתלטיקה.
פוסברי, אז בן 21, הציג את סגנון הקפיצה שלו ("פוסברי פלופ") לעולם לראשונה ב־20 באוקטובר 1968, בגמר התחרות באולימפיאדת מקסיקו סיטי. הוא זכה קודם לכן באליפות הקולג'ים ובמבחנים האמריקאיים למשחקים האולימפיים בלוס־אנג'לס, אבל התחרות שלו לא זכתה ליותר מדי חשיפה. הצופים הנדהמים במקסיקו שרקו בוז לפוסברי בקפיצות הראשונות שלו בעיקר בגלל שלא הבינו מה קורה מול עיניהם, אבל ככל שהוא עבר עוד רף ועוד רף, הם התחילו לאמץ אותו לליבם, ואת הסגנון המקורי והייחודי שהביא לענף. כל ניסיון קפיצה שלו לווה בצעקות "אולה" רמות.
פוסברי זכה בתגמול נאות על האומץ שלו לחשוף את הסגנון במעמד כל כך יוקרתי שכל אתלט מתכונן אליו ארבע שנים: הוא לא פסל בשום ניסיון עד לגובה של 2.22 מטר, ואז זכה בזהב עם ניתור לגובה 2.24 מ', שיא אישי ושיא אולימפי דאז. למרות זאת, רוב העוסקים בענף היו סקפטיים מאוד לגבי סגנון הקפיצה, ולקח לו כמה שנים כדי להיות מאומץ. 28 מתוך 40 המתחרים באולימפיאדת מינכן, ארבע שנים לאחר מכן, כבר קפצו בסגנון פוסברי – והיום הוא כמעט היחיד בענף.
הפרופסור המטורף
פוסברי התחיל לפתח את הניסוי בקפיצה עם הגב לרף עוד כתלמיד תיכון ב־1963, לאחר שהתקשה עם הטכניקה של סגנון הגלילה והבין שיש גבול לגובה שמעליו יוכל לקפוץ בסגנון המספרת. למזלו, כמו במקרים רבים, הגיעה טכנולוגיה חדשה לענף: המזרנים שהפכו את הנחיתה לרכה הרבה יותר. פוסברי התחיל להתנסות בקפיצה. בתחרות הראשונה הוא שיפר את השיא האישי שלו ב־15 ס"מ, ל־1.77 מ', וב־1965 אימץ לעצמו באופו סופי ומוחלט את הסגנון החדש.
כל מי שצפה בו מתאמן חשב שהנער התהפך על הראש. "אנחנו משתמשים יותר מדי במילה אגדה, אבל פוסברי היה אגדה אמיתית", ספד לו בציוץ מייקל ג'ונסון, עוד אגדה אולימפית. "הוא שינה לחלוטין תחרות ספורט על ידי כך שאימץ טכניקה שנראתה לגמרי משוגעת. אבל אי־אפשר להתחרות עם תוצאות. דיק הפך את המשוגע לסטנדרטי".
כל חלק בהמצאה של פוסברי אכן היה סוג של פרופסור מטורף שרקח משהו חדש וניסיוני במעבדת הספורט שלו. במקום לרוץ אל הרף, לנטוע את הרגל הפנימית ואז לגלול את הרגל החיצונית מעליו, פוסברי אץ אל הרף, הפנה אליו את גבו, נטע את הרגל החיצונית ואז פשוט זרק את עצמו לאחור ולמעלה, כשהוא עושה עוד התאמה עם הרגליים כדי לא להפיל את הרף.
הסגנון שלו שבה את הדמיון של הצופים וכבש את ליבם של מאמני ומדעני הספורט, כיוון שהסגנון הצליח לייצר כוח כבידה נמוך יותר, אבל האמת היא שהוא בכלל לא הומצא על ידי הקופץ האגדי שעל שמו הוא קרוי. הקופצת לגובה הקנדית דבי בריל נחשבת לפורצת הדרך בקפיצה עם הגב לרף. "מה שקרה הוא שאני הייתי זה שהשתמש בסגנון וזכה בהצלחה באירועים מאוד חשובים", אמר פוסברי בזמנו, "וככה קיבלתי את זכויות השם על הסגנון".
שיעור בהנדסה
לאולימפיאדה של 1968 פוסברי הגיע כמעט במקרה. הוא היה אז סטודנט להנדסה אזרחית באוניברסיטת אורגון סטייט. "זה בכלל לא היה על הרדאר שלי", הוא אמר, "אבל בשנה האולימפית פתאום הטכניקה והאימונים הביאו אותי לגבהים חדשים וזה פשוט קרה", אחרי הזכייה בזהב ופריצת הדרך העצומה, פוסברי לא הצליח להתברג לסגל הנבחרת למשחקי מינכן והקריירה שלו די נתקעה מאותו רגע.
אבל ביום האחרון של תחרויות האתלטיקה של 1968, כמה ימים לאחר שג'ון קרלוס וטומי סמית' היממו את עולם הספורט על דוכן המדליות עם האגרופים המונפים, סמל המאבק למען זכויות השחורים בארה"ב, פוסברי שוב סחף את הצופים. הפעם בצורה ספורטיבית נטו. הוא קפץ כמו שכמעט אף אחד לא ראה לפני כן, בטח שלא במעמד כזה, וקיעקע את שמו לעד על הענף.
