יותר מ-600 רוכבים ישתתפו בחודש הבא (11־14 באוקטובר) במרוץ האופניים "ברא אפיק ישראל" לזכר גיורא צחור ז"ל ברצועת חוף הכרמל. שניים מהם הם בועז גדיש (47) ושקד פרנק (31), שיתחרו באופני טנדם - אופניים זוגיים. עם כל הכבוד לאתגר לסיים את המרוץ, כ-330 קילומטרים ברמות שונות, אתגר החיים הוא שחיבר בין השניים - ולמסע הזה עוד קילומטרים רבים, כאשר גדיש מתכונן בו-זמנית לתחרות ב"איש הברזל".
גדיש, המתגורר בבת חפר, עבר תאונה בעת אימון של אמנויות לחימה לפני כעשור וכתוצאה ממנה איבד את הראייה בעין ימין. שנתיים לאחר מכן איבד את גם את העין השמאלית. הוא הפך לעיוור, ולאחר ששקע בדיכאון עמוק נזכר באהבת הילדות לאופניים. "תמיד אומרים עליי שנולדתי עם אוכף ביד. מאז שאני זוכר את עצמי אני על אופניים, אבל אף פעם לא הייתי רוכב מקצועי", הוא מספר בראיון ל-ynet בשעת ערב מוקדמת, משום שעל הבוקר, ממש מעט אחרי הזריחה, יש אימון בכורה עם פרנק לקראת המרוץ. "זה היה בשביל להגיע לבית ספר, לחברים. בינואר 2012 התרחשה התאונה והייתי במצב נפשי לא טוב. היה לי חבר שהתנדב בעמותת 'כדור אור - כן ולא רוכבי השרון' שלקח אותי לשם".
ככה נחשפת לאופני הטנדם?
"כן. האנשים הרואים יושבים מקדימה והעיוור/לקוי הראייה יושב מאחורה. החבר אמר לי שיהיה לי כיף, אכיר קצת אנשים. בכל זאת לא יצאתי מהבית. כשהגעתי לרכיבת ניסיון עם הקבוצה התאהבתי מכמה סיבות. קודם כל, אני יכול לרכוב, זה משהו שמאוד אהבתי, לצאת מהבית ולעשות משהו שאני נהנה ממנו. הדבר השני הוא שפתאום פגשתי אנשים מוזרים כמוני, שלא רואים. זה לא עניין גנטי אצלי. לא הכרתי עיוורים לפני. לא ידעתי אפילו איך למזוג לעצמי קפה בלי לשפוך מסביב".
"האופניים הוציאו אותי מהבית, כלבת הנחייה החזירה אותי לחיים"
איך הרגיש לפגוש אנשים כמוך?
"הם התחילו ללמד אותי לעשות דברים מאוד בסיסיים, להיות עצמאי. פתאום אני יכול ללכת לבד ברחוב, לא צריך שייקחו אותי. המון אנשים שם עם כלבי נחייה. עכשיו יש לי בזכותם כלבת נחייה, שזה השינוי הכי דרמטי בחיים שלי, אחרי האופניים. אני מחלק את חיי לשניים: לפני ואחרי. האופניים הוציאו אותי מהבית, וכלבת הנחייה החזירה אותי לחיים. לכלבה קוראים אדל. כמובן שבלי אשתי הרבה מזה לא היה קורה, אבל צריך להסתכל גם על דברים אחרים".
מתי עברת לאימונים עצימים יותר?
"באיזשהו שלב הרכיבה בקבוצה לא הספיקה לי. הרכיבות היו קצרות מדי, מעטות. קניתי אופני טנדם והתחלתי לרכוב יותר. התחזקתי פיזית. יש לי בן בגיל 18, אז היה בן 13, שהיה המוביל באופניים. זה גם היה טוב מאוד לקשר איתו. אחר כך התחלתי להשתתף בתחרויות. זכיתי בשלוש מדליות במכביה האחרונה. אני אלוף ישראל בטנדם שטח שנתיים ברציפות. מאוד פעיל. שבועיים אחרי 'אפיק' יש את איירון-מן טבריה".
גדיש מספר שחוויית הרכיבה של אופני הטנדם היא סיפור שונה לחלוטין מאופניים רגילים. כמו "משאית במסלול מרוץ", לדבריו. "הם שוקלים פי שלושה מאופניים, זה מסורבל, נמוך. קשה לעשות סיבובים, ההיגוי שונה", הוא אומר. "זה יהיה מאתגר. מרוץ 'אפיק' הוא חלום שלי שנים. אני שמח שסוף-סוף מצאתי מישהו שיהיה מספיק משוגע ללוות אותי כל המסע הזה. אני מקווה לעמוד באתגר ולסיים אותו בהצלחה".
הוא מתאר את מציאת המלווה הזה כמצרך נדיר. "צריך לעלות מודעות בכל נושא של עיוורון. מי שמסתכל עליי לא ישים לב. אני יכול לדבר איתך שעה ולא תדעי שאני עיוור", הוא מספר. "ראיתי עד גיל 39. אחרי שהתעוורתי, בזכות אשתי, אני מתמקד בלהסתכל בכיוון שלך. לא אראה בדיוק, אבל אשמע איפה את עומדת ואסתכל לשם. לא לתת את התחושה שאני בוהה לא בכיוון".
כשנשאל מה הרכיבה נותנת לו מלבד סיפוק, הוא משיב: "אחרי שהתעוורתי שמתי לב לשני דברים: ריחמו עליי, אמרו 'איזה מסכן'. זה לא נכון. אני לא יכול לנהוג, אבל אין סיבה שלא אעשה דברים אתגריים. יש מגבלות, אבל אני רוצה להראות שגם אנחנו יכולים לעשות דברים בדיוק כמו אחרים. לא צריך לפסול אותנו כי אנחנו לא רואים".
גדיש לא מכחיש שהחיים עם כלבת נחייה אינם פשוטים. כבר היו מקרים שבהם נהגי אוטובוס סירבו להעלות אותם ונהגי מוניות לא הסכימו להסיע את הכלבה. גם בלעדיה, הוא מספר, הוא נתקל בסיטואציות קשות.
"כשאבא שלי נפטר, היה לי חשוב להגיד קדיש", הוא נזכר. "אני לא יכול להחזיק את הספר, ולרב היה קשה עם זה. הוא אמר לי שאם אחי עושה את זה, אז מספיק. לא, זה לא מספיק. אני רוצה. כל דבר צריך לריב עליו. אפשר לתת הרצאה שלמה על מה קורה אם אני עם מקל נחייה. אני הופך לאדם נחות, אנשים ממש מתרחקים ממני. לא להידבק ממני".
עד כדי כך?
"אני מגיע לצומת בית ליד. יש שם חמש תחנות אוטובוס. אני צריך להגיע לרציף הספציפי שמגיע לבת חפר. כלבת הנחייה שלי יודעת להגיע לשם. כשאני עם המקל, אני צריך לבדוק בעצמי. באחת הפעמים שמעתי מישהי מדברת בטלפון. ניגשתי, שאלתי אותה איפה הרציף הזה. פתאום היא השתתקה, שיחת הטלפון הפסיקה, ואני שומע עקבים מתרחקים. היא הלכה. למה? השטן הגיע ודפק לך בדלת? בסך הכל אדם עיוור. זה קורה הרבה גם כשאני במסעדות והמלצרים ניגשים, שואלים את אשתי 'מה הוא ירצה'. אשתי עונה: 'הוא פה, תשאלו אותו'".
איך אתה עושה קניות?
"כשאני רוצה לקנות חלב סויה, למשל, אני יודע איפה המדף. אני לוקח אותו, שם את הנייד ממול, והוא מתחיל לקרוא לי עד שאני מגיע לאחד הנכון. אם יש אנשים אני מבקש עזרה, לא מתבייש".
כשאתה על האופניים אתה מרגיש שייכות?
"אני לא מגיע ל'אפיק' במטרה להגיע לפודיום. המטרה בשבילי היא אתגר, להצליח. אחר כך אבוא לקבוצה שלי ואגיד: אם הצלחתי, למה שאתם לא? זה מסר שחשוב לי להעביר".
"חבר'ה שאפתנים שדוחפים קדימה"
לעומת גדיש, שקד פרנק, המתגורר בגבעת חן, היה רוכב מקצועי. "הייתי ספורטאי מצטיין בצבא ואחר כך התחריתי בארץ ובעולם", הוא מספר. "התחלתי באופני שטח וקצת לפני הצבא החלפתי לכביש, שם הענף היה יותר שופע".
לפרנק אף הוצע להשתתף במשחקים האולימפיים באופני שטח, כאשר שלומי חיימי (שייצג את ישראל בריו 2016 וטוקיו 2020) התקשר אליו ושאל אם הוא רוצה להיות בנבחרת כדי להשיג נקודות. "הודיתי לו בנימוס, אבל כבר הייתי בכביש", הוא אומר בחיוך.
למה עזבת?
"הרגשתי שאני ממצה. הגעתי לריאיונות של קבוצת הרכיבה 'סקיילינג אקדמי' שבדיוק הוקמה, אמרתי להם שנתראה כשאחזור מהטיול אחרי הצבא. בפועל הטיול התארך ונרשמתי ללימודים (כיום מהנדס מכונות, עובד בסטארט-אפ של מכונות גלידה). המשיכה למכניקה הגיעה מאופניים: הייתי מתקן אותם לבד – ברגים, קפיצים, הילוכים. לא ראיתי לאן זה יכול להתקדם".
אז האופניים הופכים לתחביב?
"פחות מחצי שנה אחרי פנה אליי נכה אחר שהוא לקוי ראייה, לא עיוור, וביקש שארכב אותו. הייתי אז בכושר סביר. אני רוכב איתו עד היום, קוראים לו עמי. הוא הכניס אותי לעולם הזה של רכיבה עם נכים בצורה כזו או אחרת. עברתי מאז כמה תחרויות כמו גביעי אירופה. הרעיון היה ללכת למשחקים הפראלימפיים, אבל עמי ואני לא מספיק חזקים ביחד כדי להתחרות".
איך אתה ובועז הכרתם?
"הענף הזה של אופני הטנדם קטן מאוד. הם חבר'ה שאפתנים שדוחפים קדימה כדי להגיע רחוק, לייצר משיכה אצל ילדים. כרגע יש הרבה פרויקטים, ואני בין המובילים בענף. בועז ואני הכרנו דרך הרבה תחרויות שעשיתי מולו".
מה אתה יכול לספר על ההכנות?
"אנחנו שואפים הכי גבוה. כשהייתי רוכב ניצחתי ב'אפיק' הראשון עם עידן שפירא. שנה אחר כך עם גיא שגיב היינו ראשונים מהישראלים. בועז חיפש מישהו שהוא יכול לסמוך עליו, ואני תמיד שמח. זאת חוויה שהיא תלות הדדית".
גל צחור, מייסד ומפיק התחרות, שייסד אותה לזכר אביו, איש המוסד גיורא צחור ז"ל שנהרג בתאונת אופניים, מספר: "ציון העשור לתחרות מפגיש אותי שוב עם הדברים שנדרשים כדי לשבור תקרות זכוכית או תקרות בכלל - הרבה נחישות, חזון ברור וקצת טירוף. בשנים הראשונות עשינו דבר שהיה נראה לנו לא הגיוני, וזה מאוד מתחבר למה שעושים בועז ושקד. גם שם יש נחישות גדולה, מקצועיות, רצון להצלחה, עקשנות וגם שם קצת טירוף לפעמים. חגיגות העשור לטור דה פראנס הישראלי מרגשות אותי כמו שבועז ושקד מרגשים אותי".
פורסם לראשונה: 14:00, 24.09.23
