(צפו בטריילר של הסרט)
כשקני דלגליש, אגדה ליברפולית, הגיש בקיץ האחרון בחיוך שכולו עונג ומסתתר מאחורי מסכה אדומה (כיאה לצבע המועדון) את גביע אליפות הפרמייר ליג לקפטן ג'ורדן הנדרסון, לא רק אוהדי ליברפול ברחבי העולם הזילו דמעה. אחרי שלושים שנות בצורת, אכזבות, כישלונות, כמעטים ומקום שני, האליפות סוף סוף חזרה אל המועדון שבעבר היה המעוטר ביותר באנגליה.
אפילו הבמאי הבריטי ג'יימס ארסקין, אוהד מושבע של היריבה מנצ'סטר סיטי, שתיעד במצלמותיו את האירוע המרגש, התקשה להישאר אדיש. "זה היה מדהים, נכון?", אמר ארסקין, בראיון טלפוני שערכתי אתו השבוע. "זה היה רגע יפה, משום שקני בחר לתת אותו לג׳ורדן הנדרסון, אותו הוא בעצמו גייס לקבוצה - ובמובן מסוים קני הוא בגדר דמות אב לקבוצה כולה. בעיניי אחד הדברים הכי חזקים בכדורגל הוא בדיוק המעבר הזה של האהבה לכדורגל בין אב לבן או בין אב לבת. הרגע הזה של הענקת הצלחת היה מבחינתי בגדר איחוד משפחות".
הטקס הזה הוא הוא כמובן רגע השיא של "ליברפול: סוף הסערה", הסרט התיעודי של ארסקין, שזמין כעת ב- yesדוקו וב-yesVOD וב- HOT8 וב-HOTVOD
ארסקין עוקב אחר שנת האליפות, בה הקבוצה בהנהגת המאמן יורגן קלופ הגרמני הצליחה להסיר את המנחוס ושברה את הקללה שרבצה על ליברפול במשך 30 שנה. שוער הקבוצה לשעבר ברוס גרובלאר אפילו טען שרופא אליל מזימבבואה הטיל קללה על אנפילד, האצטדיון של הקבוצה. "מעריצי ליברפול חושבים שהייתה קללה. אני לעומת זאת סבור שאתה לא מנצח כי אתה לא טוב מספיק בכל עונה - ובמהלך 30 השנים הללו, ליברפול אף פעם לא הייתה טובה מספיק ביחס לקבוצות שהיו סביבם. אם אתה מגיע למקום השני או השלישי אתה תמיד בוכה על 'היעדר המזל' שלך, אבל לפעמים פשוט צריך להוריד את הכובע בפני היכולות של הקבוצות האחרות. אגב, במועדון היו כאלה שחששו מצילומי הסרט. הטרידה אותם המחשבה ׳מפחיד אפילו לומר שאנחנו עושים על עצמנו סרט - אם נאמר את זה בקול יכול להיות שנפתח פה לשטן׳. הייתה חרדה גדולה במועדון, על אף שזה היה כמעט בלתי אפשרי שלא יזכו בפרמייר-ליג, ואז הגיעה הקורונה והם חששו שהעונה המוצלחת תשתבש".
היה לך בסך הכול מזל, הרי כשהתחלת את הפרויקט לא יכולת לדעת שליברפול תזכה באליפות?
"זה נכון, אבל הייתה לי תחושת בטן. גם אני וגם ליברפול היינו מוכנים לקחת את הסיכון שזה יסתדר וליברפול תזכה באליפות. אם הם לא היו מנצחים וזוכים באליפות, אני לא בטוח מה היה קורה לסרט", צוחק ארסקין. "בתחילת הצילומים, עשינו הכול לאט לאט, עד שהיינו בטוחים לגבי התוצאה הסופית".
איך בכלל יצא שאוהד נלהב של מנצ'סטר סיטי עושה סרט על היריבה?
"לפני כמה שנים עשיתי עשיתי סרט תיעודי לאמאזון במסגרת הסדרה שלהם: This Is Footbal שמספר על רצח העם ברואנדה ב-1994, מנקודת מבטם של שלושה אוהדי ליברפול בקינגלי, רואנדה. דרך שלושת האוהדים חקרנו איך הכדורגל - וספציפית הקשר שלהם למועדון אחד מסוים - מאפשר להם לבנות מחדש את החיים והמשפחה, אחרי רצח העם. הסרט זכה בהרבה פרסים והיה לו אימפקט רגשי עצום. גם חברי המועדון צפו בו - אפילו יורגן ראה את הסרט והתרגש. לכן הוזמנו לבוא ולבחון האם יש עוד סרט שנרצה לעשות על ליברפול. מאחר והייתי שבוי בכוח הרגשי העצום של מועדון כמו ליברפול ליצור חיבורים גלובליים - מעריצים ושחקנים מכל קצות הגלובוס, החלטתי לעשות סרט נוסף על הקבוצה. אחד הדברים שהקלו עליי בעשיית הסרט היה שליברפול הייתה ללא ספק הקבוצה הטובה ביותר בעונה הזאת והגיע לה לזכות. זה גם לא הכעיס אותי בתור מעריץ של מנצ׳סטר סיטי - שמחתי שקבוצה עם אנרגיה כל כך טובה וקבוצה ששיחקה כל כך טוב ניצחה בסוף".
בסוף עונת 2019/2020 ליברפול ניצבה בראש טבלת הליגה עם 99 נקודות ו-32 ניצחונות, הרבה לפני מנצ'סטר סיטי במקום השני עם 81 נקודות ומנצ'סטר יונייטד וצ'לסי שהשתרכו אחריהן עם 66 נקודות כל אחת.
אני מניח שזה לא היה לך פשוט לתעד את המשחקים בהן ליברפול התעמתה עם מנצ'סטר סיטי?
"האמת, די חששתי. אבל העובדה שליברפול למעשה זכו כבר באליפות, במשחק שקדם לזה עם מנצ׳סטר סיטי, כבר הפכה את זה לפחות מלחיץ עבורי. השנה זה כבר סיפור אחר - עכשיו כשאני לא עושה סרט על ליברפול אני יכול לעודד צד אחד - את מנצ'סטר סיטי, ולא להיות מחויב לעודד גם את הצד השני. כמובן שאני מאוד שמח שהשנה מנצ'סטר סיטי מצליחה וניצבת בראש הטבלה. לא ציפיתי שזה יקרה. לפני כמה שבועות הייתי בטוח שליברפול ינצחו אותנו, אבל בגלל שקרו בליברפול כמה פציעות התחלתי לחשוב שאנחנו ננצח". אתמול סיטי חיזקה את התחושה הזו של ארסקין, עם ניצחון 1:4 מוחץ בקרב הישיר בין השתיים באנפילד.
תופעת ההערצה המסורה של האוהדים הנאמנים של ליברפול מעסיקה את ארסקין גם בסרט הנוכחי והוא עוקב אחר אוהדים אחדים, מברזיל ועד מצרים (שם בזכות מוחמד סלאח נוספו לקבוצה אוהדים רבים) וסין. "לא יכולתי לנסוע בעצמי לארצות האלה בגלל הסגר והקורונה, אז עבדנו עם צוותים מקומיים. מה שהנחה אותי היה הרצון לחקור את הרעיון שלמועדון כמו ליברפול יש השפעה רבה מעבר לגבולות אנגליה, ושיש לו את הכוח לחבר בין אנשים שונים במדינות רבות. רציתי להציג אנשים בצבעי עור שונים, השייכים לדתות שונות, שגרים במקומות שונים בעולם ועדיין קשורים זה בזה. במיוחד בשנה בה מתחוללת מגפה וכולנו דווקא מתרחקים אחד מהשני".
למה דווקא קבוצה כמו ליברפול הצליחה למשוך אליה כל כך הרבה מעריצים בארצות שונות ומשונות?
"אני חושב שלטלוויזיה יש תפקיד עצום במינוף התופעה - בשנות ה-80, ליברפול היה המועדון הראשון שזכה לפרסום טלוויזיוני בכל רחבי העולם. יש מעט מאוד דברים שמחברים בין בני אדם, לעומת כמות הדברים שמשסעים ומפרידים בינינו, אבל כדורגל הוא דבר מאוד פשוט. זה בידור שכולנו יכולים ליהנות ממנו ולהתחבר אליו רגשית. אגב, תמיד חיבבתי את האוהדים של ליברפול. החבר הכי טוב שלי בבית הספר היה אוהד מושבע של ליברפול . תמיד היה להם מקום בלב שלי. כל עוד אנחנו לא מדברים על אוהדי מנצ׳סטר יונייטד - את זה אני כבר לא מוכן לקבל!".
יש הבדל בין האוהדים של ליברפול לבין אוהדים של קבוצות אחרות?
"למועדון של ליברפול היסטוריה ארוכה שנעה בין טרגדיה לניצחון. יש אינספור מחקרים שבוחנים מה מושך אנשים שונים למועדוני כדורגל שונים ואני חושב שזה נכון שלאוהדים שתומכים בקבוצה שלא מנצחת במשך תקופה ארוכה יש אופי אחר. זה שונה מאנשים שמעריצים קבוצה רק כי היא מנצחת".
האוהדים ושחקני הקבוצה חיבבו את הסרט שלך?
"הם קיבלו אותו בצורה מאוד חיובית וחשבו שהסרט תפס היטב את רוח האנשים והשחקנים. אני מקווה שהסרט אכן מציג כראוי את משמעות הזכייה הזו עבורם".
אתה מודע לעובדה שגם בישראל יש לא מעט אוהדי ליברפול?
"אה באמת? לא ידעתי את זה. כמובן שאני יודע שרוני רוזנטל ויוסי בניון שיחקו בעבר במדי ליברפול. לפני כמה שנים ביקרתי בישראל לכבוד פסטיבל דוקאביב, אז אני מודע כמובן למעמדה של מכבי תל-אביב. נכון שזה המועדון הכי גדול אצלכם?".
האפקט של קלופ
אחד הגיבורים הגדולים של "ליברפול: סוף הסערה" הוא כמובן המאמן יורגן קלופ, שאחרי תקופה מוצלחת מאוד בדורטמונד מונה ב-2015 לתפקיד בליברפול. "יורגן הוא אדם מאוד כן. הוא מוכן לספר לך איך הוא מרגיש ומה הוא חושב", מעיד ארסקין. "יש לו אנרגיות מדהימות והוא עובד קשה. יורגן הוא אדם שקל לחבב, למרות שמאחורי הקלעים הוא בעצם פנאט - יש לו אובססיה לכל פרט ופרט שקשור למועדון - גם בהקשר המסחרי ואיך הצד הזה יכול לתרום לביצועים על המגרש".
בסרט ארסקין מדגים את הפנאטיות, המשמעת והאובססיה לכל פרט של קלופ ומקשר אותם גם לרקע שלו - ילדות בכפר ביער השחור בגרמניה, בו חיים אנשים חרוצים במיוחד. גם הקשר המורכב של קלופ עם אביו המנוח - כדורגלן עבר שהיה איש קשוח וקפדן, עיצב את אישיותו של קלופ. "כמו בכל סרט טוב עניין אותי לחקור את מה שטמון מאחורי הגברים שאני מציג, ודרך הכדורגל להציג את מה שמניע אותם כבני אדם מעבר לגביעים ולשטרות".
אתה חושב שקלופ הוא האחראי הראשי לזכייה באליפות ולצלחת מספר 19 של ליברפול, גם בזכות הרכש המוצלח, ההקפדה והנחלת המוטיבציה?
"יורגן יושב בלב העניין. הוא זה שנותן לקבוצה מוטיבציה ומאחד אותה. הוא האקס-פקטור שהביא את ליברפול לרמה כזו של ביצועים. יורגן תמיד יאמר שבסופו של דבר זה קרה בזכות השחקנים, אבל בפועל מאוד ברור שהרבה מהקרדיט מגיע לקלופ עצמו. במשך חמש שנים הוא בנה את הקבוצה סביב איך שהוא רוצה לשחק - הוא אסטרטג חד. ובשונה מכל מאמן אחר הוא גם יכול לתמוך בחברי הקבוצה פסיכולוגית בצורה שלא תיאמן. יורגן ממש נכנס להם לראש. יורגן לא היה מוצלח במיוחד כשחקן. הוא אמנם זכה להפוך לשחקן כדורגל מקצועי - חלומו של כל ילד - אבל כפי שהוא אמר לי, 'ניצחתי הרבה, אבל למדתי איך לעשות את זה דרך כישלונות אינספור'. בסרט אנחנו משתמשים בדמותו של ג'ורדן הנדרסון לא מעט, כדי להאיר על דמותו של קלופ, כמי שחווה רגעי משבר חרף כישרונו הגדול. ברגע שאתה מבין את הדרך שבה קלופ הצליח להוציא את המיטב מג'ורדן, גם כשחקן וגם כאדם, אז אתה מבין את האימפקט האמיתי של קלופ".
כשארסקין התייצב באצטדיון אנפילד והחל לצלם את "ליברפול: סוף הסערה", היציעים היו עדיין גדושים וצפופים. אבל אז הגיעה הקורונה והסגר הראשון וגם כשחודשו המשחקים, האוהדים לא יכלו להתייצב בבית השני שלהם. "זה היה קשה לצלם בזמן הקורונה, ללא ספק. על אחת כמה וכמה כשאתה עוסק בספורטאים וגורלם תלוי באנשים רבים אחרים. היינו צריכים להיזהר מאוד, לעקוב אחר פרוטוקולים נוקשים ולעשות דברים רבים מרחוק. לשמחתי אף אחד מהצוות שלי או מהקבוצה לא נדבק בצילומים. אני מקווה שאחרי שכולם יתחסנו האוהדים יוכלו לחזור למגרשים".
היה משהו עצוב בכך שעד שליברפול זוכה סוף סוף באליפות אחרי 30 שנה, הקבוצה לא הייתה יכולה לחגוג כמו שצריך, בגלל הקורונה. אפשר רק לדמיין מה היה קורה ביציע הקופ המיתולוגי אם לא הייתה קורונה בעולם ואיזו שירה אדירה הייתה בוקעת ממנו.
"כן, אני מבין למה אתה מתכוון, אבל עדיין אפשר היה לחגוג בבית וזו חוויה שתישאר איתך לנצח. כמובן שזה היה יכול להיות מדהים לחגוג עם המעריצים, אבל בשנה שבה אין לנו הרבה אושר בחיים, לניצחון הזה היה הרבה יותר משמעות. אנשים יזכרו את הניצחון של השנה הזאת וכמה שהוא נתן להם תקווה בתקופה קשה".
זה גם מסביר למה ארסקין קרא לסרטו "סוף הסערה". השם לקוח מתוך "לעולם לא תצעדי לבדך" (You'll Never Walk Alone) - ההמנון של ליברפול, מאז תחילת שנות ה-60. השיר בכלל נכתב על ידי צמד הכותבים רוג'רס והמרשטיין למחזמר "קרוסל" ואומץ בהמשך על ידי אוהדי כדורגל.
"זה שיר שיורגן תמיד אהב, הרבה לפני שהוא הגיע לאמן בליברפול. "יורגן טוען שזהו למעשה שיר על דרך החיים שלו ועל התפיסה שלו בנוגע לחיים. יש בשיר הזה שורה שאומרת: 'בסוף הסערה השמיים זהובים ומתוקה שירת העפרוני'. המשמעות היא, כמובן, שגם בתקופות קשות אם נאמין בסוף יגיע הסוף הטוב. אז כמובן שהסרט שלי קוסם למעריצי ליברפול, אבל מעבר לזה הוא חוקר דרך הקבוצה את הערך המוסף והריגוש הגדול שספורט יכול להכניס לחיינו, במיוחד בתקופה שאנחנו לא מוצאים אושר במקומות אחרים".
ארסקין יצר סרטים אחדים שעניינם ספורט, מקריקט ומרוצי מכוניות ועד החלקה על הקרח, וכמובן כדורגל, למשל "לילה אחד בטורינו" על נבחרת אנגליה במונדיאל 1990. "בתור מי שגדל בצפון אנגליה, כדורגל זה חלק מהמורשת שלי. בשבילי כדורגל זה רגש, זה גשר וחיבור עם אנשים, זה להעריך את היופי הגלום בספורט. בכלל, אני משתמש ברגש כדי לספר סיפור. הסרטים שלי עוסקים באנשים, ובהשפעה של פרפורמנס - בספורט או באמנות - על החברה ועל האדם".
מי הכדורגלן הגדול בכל הזמנים?
"ליונל מסי, עליו עשיתי את הסרט 'פלא' לאמאזון. מה שמסי עושה זה הרבה מעבר לגולים שהוא מבקיע - מסי גם תומך בקבוצה ומאחד אותה. מה שמייחד אותו כשחקן זה שהוא עושה הכל מהכל. פלה היה מבקיע מצוין מתקופה אחרת, ומראדונה היה מבריק - אבל גם היו לו נפילות. מסי נותן ביצועים מבריקים בצורה עקבית כבר 15 שנה ויש לו סטטיסטיקה מדהימה, בפן האישי והקבוצתי כאחד".
איך הרגשת כשמראדונה מת?
"הייתי עצוב כמובן, אבל לא בכיתי".
