אוהדי כדורגל זקוקים לדמות אחת להצביע עליה אחרי משחק. זה יכול להיות הגיבור - נניח שחקן שעשה עבודה אדירה או מאמן שביצע מהלך טקטי. זה כמובן יכול להיות הנבל – השוער זינק מאוחר, המאמן העלה הרכב בעייתי, הקשר לא נלחם, הבעלים לא משקיע או המנהל המקצועי לא בנה נכון. כך היא נפש האדם, רוצה למצוא אחראי. בהפסד של נבחרת ישראל אתמול (שלישי), 3:0 בשווייץ, לא פשוט לבחור במי להתמקד, כי היא פשוט הייתה רעה בכל מישור.
היכולת האישית באה לידי ביטוי בצורה רעה בעיקר בחלק האחורי. בשער הראשון הכדור היה בין מיגל ויטור לאלי דסה, ואף אחד מהם לא תקף אותו, ואז שניהם התבלבלו (איזה שבוע קשה לאלי דסה). בשלישי, כמו בזה שקדם לו, דורון ליידנר חלם. טעות לעולם חוזרת. ליידנר היה בערב של חוסר מודעות למה שקורה סביבו, ובדיוק ברגעים שאפשר להיות בטוחים שדובר איתו עליהם לפני המשחק.
שלושת השערים הראשונים של שווייץ נגד בלארוס, שלושה ימים מוקדם יותר, הגיעו דרך התקפה מצד שמאל, כשהשחקן באגף הנגדי נכנס פנימה והבקיע. כך גם הפעם וליידנר לא היה מרוכז. זה מדאיג כי זה לא הולך להשתפר בקרוב. אין עוד שחקני הגנה. פשוט אין. המחליף של דסה הוא שגיב יחזקאל, של ליידנר דני גרופר, ובסגל לא היה אפילו בלם טבעי מחליף אחד.
הנקודה הבאה היא הטקטית. הנבחרת עמדה גבוה, יחסית, אבל לא ממש לחצה את היריבה שלה. מה שקרה הוא שכתוצאה מהעמידה הגבוהה יחסית של השחקנים הקדמיים, תאי בריבו ומחמוד ג'אבר, גם הבלמים השוויצרים נשארו יחסית קרוב לשער שלהם. ואז, כשהנבחרת כבר חטפה כדור היה קשה מאוד לשלוח אותו במהירות קדימה.
ישראל לא תקפה כלל. חוסר אונים, אין מה לעשות עם הכדור. היא רשמה בעיטה אחת למסגרת בכל המשחק וגם היא הייתה ספק למסגרת. בשמונה וחצי השנים האחרונות רשמה ישראל סטטיסטיקה עגומה כזו רק בשלושה מקרים נוספים - מול ספרד, פורטוגל ודנמרק.
החלק השלישי הוא מערכתי. כמעט ואין שחקני התקפה על הספסל, בטח לא שחקנים של מספרים גבוהים, בטח לא העונה. לנבחרת הנוכחית אין עומק, והסיבה המרכזית, לפחות בחלק ההתקפי, היא מערכתית, נובעת מההחלטות של אלון חזן, ולדעתי לא פחות של יוסי בניון, בנוגע לזימונים.
עומר אצילי פרש מהנבחרת. ערן זהבי לא פרש אלא סוג של הפרישו אותו. דיא סבע גם לא הגיע בעקבות סוגיה שכנראה היה אפשר לפתור. ברור שגם עם אחד מהם, או אפילו עם שלושתם, הנבחרת כנראה לא הייתה מוציאה נקודות בשווייץ, אבל לפחות היו אופציות, הייתה תחרות על ההרכב או שחקן שיכול לשנות מהספסל. לפני פתיחת הקמפיין הייתה התלהבות גדולה מאוד משלושת השחקנים הצעירים שאמורים להוביל את החלק הקדמי – ליאל עבדה, אוסקר גלוך ומנור סולומון – אבל הראשון נפצע, השני איבד מקום בהרכב אחרי משחק אחד, ונשארנו רק עם סולומון. פתאום ההתקפה הרבה פחות סקסית מאיך שבניון וחזן דמיינו אותה. אז יש להם סגל מגובש, אבל עם גיבוש לא הולכים למכולת. גם לא עולים ליורו.
כך, בשילוב כל אותם רבדים, הנבחרת עוד יצאה מז'נבה בזול. האם הסיפור גמור? לא בבית כזה, לא אחרי שקוסובו סיימה רק בתיקו מול אנדורה. זה המזל. אבל לפני שמסתכלים על מקומות אחרים, נבחרת ישראל צריכה לדאוג שתוציא את המקסימום מעצמה. זה לא קרה בשבוע האחרון.
פורסם לראשונה: 09:30, 29.03.23
