אחרי שתי זכיות רצופות באליפות אירופה עד גיל 20, ולמעשה החזקה בתואר במשך ארבע שנים שלמות (הרי הקורונה הובילה לביטול שתי המהדורות הקודמות של הטורניר), נבחרת העתודה הודחה בחצי הגמר ע"י ספרד והפסידה למארחת מונטנגרו במשחק על המקום השלישי. אז מה? הרי מדובר בסגל שמשתנה בעקביות מדי שנה בגלל מגבלת הגיל, והעובדה שהצלחנו לשלוח שוב ושוב נבחרות מצליחות בשנים האחרונות (ארבע הופעות רצופות בחצי הגמר) מעידה על העומק בכדורסל הישראלי וההצלחה בייצור המשכיות. זה הישג עצום, גם אם יצא שהפעם לא זכינו במקום הראשון. זה רצף שמעיד על מערכת בריאה שעובדת נכון, ועל כך שהגביעים לא היו מקריים, כאלו שכוכב כזה או אחר הביא.
אנחנו סוגרים 70 שנה של הצלחה בכדורסל הישראלי, ענף שתמיד הביא גאווה – הן ברמת הקבוצות והן ברמת הנבחרות – החל מהנבחרת שיצאה לאולימפיאדת הלסינקי וסיימה במקום החמישי באליפות אירופה ב־1953. רק מה? אז עוד לא הייתה נבחרת צעירה, בטח שלא תחרותית שמשחקת במפעלים בינלאומיים מאורגנים. במשך השנים, ככל שהוקמו יותר נבחרות צעירות, בגילים נמוכים יותר ויותר, הן הפכו למקפצה לענף כולו ולשחקנים הנכללים בסגלים האלה. השחקנים קיבלו אימונים משודרגים, והמשחקים סייעו ליכולת הקבוצתית והאישית של כל שחקן. הנבחרות שימשו ככלי למעקב יסודי אחרי הפעילות של כל שחקן בנפרד. נוצר מעקב רפואי צמוד, השחקנים קיבלו הוראות לשמירה על תזונה נכונה ואפשר היה להעריך אם ילד ספציפי יוכל להתקדם ככדורסלן מקצועני.
פעם, בתחילת הדרך, קראו לזה קט־סל. נתנו לכל ילד כדור ביד, ויאללה תתחילו לשחק. רוב השחקנים הצעירים שהגיעו רחוק היו חסרי יסודות, כאלו שלא ניתנו להם במסגרת מועדונים מסודרים. הם פשוט אהבו כדורסל ושיחקו מהבוקר עד הלילה על מגרשים רעועים, בכל תנאי מזג האוויר, עם כדורים מאולתרים וטבעות משונות. לבד או בקבוצה, הם למדו כדורסל דרך ההתנסות וההנאה, ועם התגלה כישרון מיוחד, היה מי שיאתר אותם בערים ובקיבוצים. אין ספק שרבים גם התפספסו ככה – המסגרת לא הייתה רצינית, בטח שלא הייתה הסללה אמיתית. כדורסלן? ספורטאי בכלל? זה לא היה מקצוע. ליגת ה־NBA אפילו לא הייתה חלום, כי לא הייתה קיימת בתודעה של ילדי שנות החמישים והשישים שגדלו על הקבוצות הישראליות.
בעשרים השנים האחרונות חל שיפור קיצוני בארץ בכל הקשור להכנת כדורסלנים צעירים לעולם האמיתי, ואנחנו רואים את התוצאות. לפחות בגזרה האירופית, הצעירים הישראלים לא נופלים בכלום מבני גילם בנבחרות אחרות ביבשת, וההבדל היחיד בקפיצה לבוגרים הוא שאותם יריבים מקבלים מיד הזדמנות בקבוצות גדולות, בעוד רוב השחקנים שלנו מסכמים את ההופעות בנבחרות הנוער והעתודה כשיא של הקריירה שלהם, מחממים ספסלים בליגת העל או מסתפקים בליגה הלאומית. למרות שמספר אלו שמצליחים קטן, ישנה מודעות לכך שחייבים לגדל שחקנים מבית, גם בשביל החיבור לקהל, ובתחום הזה ההשקעה גדולה. בשנים החולפות הוקמו עוד ועוד אקדמיות איכותיות, גם של מועדונים שלא משחקים בליגת העל לבוגרים, ומאות רבות של צעירים מקיימים פעילות יומית איכותית. אלו שיש להם אמצעים גם עובדים עם מאמנים אישיים כדי להתקדם. ההתפתחות הולידה תפקיד שבעבר לא היה קיים כאן, של מומחי נוער – וההצלחה של אורן אהרוני בהרצליה מוכיחה שכמו השחקנים שהם מאמנים, שווה לתת להם סיכוי אמיתי גם בקבוצות בוגרים.
התמימות אבדה, וזה בסדר. זה עולם ספורט שונה לגמרי. כדי להצליח בו, צריך טכנולוגיה על חשבון הרומנטיקה, עבודה מדעית מדויקת מגיל צעיר. אבל אני מרשה לעצמי לדמיין עדיין ילדים מפעם, שזורקים לסל בחושך על מרצפות שבורות. הם לא חשבו על תוספי תזונה ומאמני כושר. פשוט היה להם כיף.
