המקומבן
העסקן שעושה רוח VIP
כשאדם נכנס לתפקידו מקובל לתת מאה ימים של חסד, אבל שר הספורט הטרי לא נתן לציבור אפילו מאה שניות כאלה. ביום השבעת הממשלה ובטרם חימם את כיסאו, הוא מיהר לפזר הצהרות יהירות ונבובות, והיחצנים בתקשורת ציינו שהוא "בא מהספורט". שטויות. מיקי זוהר לא נודע בעברו כספורטאי אלא כעסקן ובוחש.
כעבור יומיים הוא כבר הוזמן על ידי מכבי חיפה לשבת במשחק מול באר־שבע לצד גדול המקובלים, יעקב שחר, יחד עם ראש המטה שלו. כרטיס ואירוח ביציע היהלום עולים 1,000 שקל, כסף קטן במונחי הון־שלטון. 48 שעות לאחר מכן נאם בטקס השנתי של התאחדות "אילת" לענפים לא־אולימפיים, וקצר שבחים מהנשיא אריק קפלן, שנודע בעבר בקומבינה שסידרה לו שכר נכבד בניגוד לתקנות רשם העמותות. עסקני הספורט יודעים באיזה צד מרוחה החמאה. בעיקר כאלה עם חמאה על הראש.
כתבי החצר הזכירו השבוע את חברותו בהנהלת איגוד הכדורסל, ואיך העלה את מכבי קריית־גת לליגת העל. דוח מבקר המדינה שבדק את הזרמת הכספים מהעירייה לעמותת הכדורסל שהקים עת כיהן כחבר מועצה, לא הוזכר. "ניגוד עניינים מוסדי", קרא לזה המבקר והבהיר כי "בנסיבות כאלה היה עליו להימנע מלקבל את תפקיד הממונה על הספורט בעירייה".
ב־2015 נחשף ב"ידיעות אחרונות" כי עמותת הכדורסל של זוהר קיבלה מהמועצה רשות להשתמש באולם הספורט העירוני ללא דמי שכירות, ושהוא השתתף בהצבעה על העלאת שכר לבכירים בעירייה, ביניהם מנהל האולם שהיה גם חבר בעמותת הכדורסל. עד כמה דאג לכיסם של חובבי הספורט ניתן היה ללמוד מאוחר יותר, כשכבר היה בכנסת. זוהר התנגד לרפורמה שתוביל לתחרות בשידורי הספורט, ומן הסתם להוזלתם, בטענה שהוא בעד שוק חופשי.
ב־2017 קבעה ועדת האתיקה של הכנסת כי זוהר "הפר את הכללים המחייבים את הח"כים להימנע מאפשרות של ניגוד עניינים", בכך שניהל כיו"ר הוועדה לשוויון חברתי דיונים על שכונה בקריית־גת, שבה הוא ואשתו מחזיקים נכסים. גם באופוזיציה הוא השקיע בזוגיות, בתוכנית הריאליטי "המטבח המנצח VIP", בניגוד לכללי ועדת האתיקה של הכנסת. הח"כ טען כי עשה זאת בחינם, אבל אשתו דווקא קיבלה תשלום. יש רעיות שקשה להעלים.
ועכשיו בספורט, הוא הכי קרוב לצלחת ובזכות הצהרותיו אפשר לתהות על קנקנו. בין השאר התגאה השר כי כל כספי הטוטו יועברו לניהולו, ויוקצו לספורט ולתרבות בלבד. נשמע טוב, אלא שבנק הספורט הוא לא משרד הרישוי או תור לדרכונים במשרד הפנים. מי שצריך לנהל אותו זהו דירקטוריון של אנשי מקצוע ופיקוח של נציגי ציבור.
ואחרי שדיבר על חשיבות הטוטו, הודיע זוהר: "לא נפעל לעודד אנשים להמר, אלא נעודד אנשים להפחית את כמות ההימורים שלהם". ברור. מעכשיו, במקום שצוותי השידור ינתחו את התפלגות המהמרים, הם יפצירו בהם להפקיד את כספם בתוכניות חיסכון. "מי שכן בחר להמר, צריך לתת לו את התנאים האופטימליים והמכובדים ביותר בלי שירגיש שגונבים אותו", אמר השר שהבטיח להילחם בהימורים בלתי חוקיים, אף על פי שיחסי הזכייה שם טובים יותר. ודווקא בתחום הזה, אין שוק חופשי.
ומה עם סוגיית השבת? זוכרים את הצעת החוק הראשונה שלו, שנועדה "למנוע כפייה חילונית", ושלפיה לא ניתן יהיה לחייב מועדון ספורט שאינו רוצה לשחק בשבת לעשות זאת? "יש לי כלים להגשים את המדיניות שאני וחבריי לקואליציה רוצים, אם צריך להשתמש בהם אני אשתמש בהם", הזהיר הח"כ ב־2015. "אנחנו כממשלה לא יכולים ולא צריכים להתערב באופן אקטיבי בהחלטות האיגודים השונים", הודיע השר השבוע. באיגוד ההתעמלות קוראים לזה "פליק פלאק לאחור".
"אני לא בא עם אג'נדה של סגירת המרכזים, להפך, אני רוצה להפוך אותם לזרוע ביצועית של משרד התרבות והספורט". הרגיע המיניסטר החדש את שועלי הקומבינות ששולטים באיגודים ודואגים לאנשי שלומם. והם מצידם בטח מרגישים, שיש ראש לשועלים.
הגועל נפש
איפה גולדהאר ואיפה טואטחה
במכבי ת"א מתעסקים כולם בחילופי המאמנים אבל דווקא מיץ' גולדהאר - שהוכיח שיש דברים חשובים יותר אפילו מכדורגל - נרדם. אז נכון, המועדון הודיע שהנוהמים זוהו ושכרטיס המינוי שלהם יישלל, הקפטן ערן זהבי ואבי ריקן התנצלו בפני טאלב טואטחה במגרש, אבל זה ממש לא מספיק.
כדי להעביר מסר חד וברור לאלה שיושבים ביציע ומרגישים על העצים, הייתה צריכה המנכ"לית שרון תמם להצפין אתמול לביתו של טואטחה עם שניים־שלושה שחקנים (וזר אחד). לא כל הקבוצה, רק קומץ.
הלחוצים
גושן והאיגוד נלחמים בציפורניים
בצירוף מקרים נדיר קיבלו בתחילת השבוע קבוצות ליגות הנשים, הנערות, הילדות וקט־סל בנות מכתב מאיגוד הכדורסל. "הנדון: תלבושת שחקניות דתיות – רענון נוהל", וגם: "גזיזת ציפורניים ופריטים אסורים". על החתום: רכז הליגות נפתלי גושן.
"מתוך כבוד ועל מנת לשמור על אמונתן הדתית של השחקניות, החליטה הנהלת איגוד הכדורסל בישיבתה מיום 13/04/11 על שינוי תקנון הליגה לנשים לגבי תלבושת שחקניות עקב אמונתן הדתית", נאמר במכתב, לצד הנחיה שלפיה בכל הליגות, פרט לבכירה, הן רשאיות לשחק בכיסוי ראש או עם מכנסי טרנינג.
"שימו לב", כתב גושן, "בחוקת הכדורסל הרשמית מצוין כי חלק מהפריטים האסורים הוא כיסוי ראש. יחד עם זאת, מתוך כבוד ועל מנת לשמור על אמונתן הדתית של שחקניות, החליט האיגוד כי כיסוי ראש יהיה מותר" (בליגות הנ"ל). יפה. זה מה שנקרא קוד לבוש, או בלשון נקבה: קוד לבושה.
בהמשך פירט רכז הליגות את דרך הפעולה: "על השופטים לוודא טרם פתיחת המשחק כי הציפורניים של כל השחקנים גזוזות כנדרש, וכי אינם עונדים תכשיטים ופריטים אסורים, על מנת למנוע מקרים של פציעות". רענון חשוב, כי לפחות בליגות הבכירות לא זכורים מסדרי גזיזה שכאלה.
איגוד הכדורסל, ראוי להבהיר, אינו נלחם במניקוריסטיות, בחנויות הסדקית ובתכשיטנים. השמירה על בריאות השחקנים/ות מעל לכל. אבל עיתוי הרענון – לא בפתיחת עונה אלא בתחילת ממשלה – משדר תחושת בהלה, או שמא חנופה לשולטים בכיפה. ובכל זאת, במכתב הזה נקלע גם סל עצמי: בפינה השמאלית העליונה שכח גושן לכתוב בס"ד – בן גביר, סמוטריץ' ודרעי.
המשוויצים
אני ואני ואני ופלה
טקטיקת ההספדים הזו מוכרת היטב. כשידוען הולך לעולמו, כמו למשל אריק איינשטיין, תמיד יהיו עיתונאים שיקפידו לספר על ההיכרות האישית שלהם עם המנוח. כשמדובר באגדה ששמה פלה, התופעה עוברת את הגבול.
מוטל'ה שפיגלר, ששיחק איתו ואיבד חבר אמיתי, לא דיבר אחרי מותו. אברהם קליין – ששפט את ברזיל במונדיאל, פגש אותו באירועים של כוכבי עבר וביקש ממנו שיכתוב כמה מילים על כריכת ספרו (ונענה כמובן בחיוב), השתפך. "אני עדיין מתקשה להבין למה לקחו אותו מאיתנו", העיד על עצמו קליין. "הוא התנהג אליי כמו חבר". זה נכון, כמו לכולם.
"באליפות אירופה בשבדיה ישבנו איתו ארבעה־חמישה עיתונאים בחדר", סיפר נדב יעקבי, "מאחר שאני קצת מדבר פורטוגזית, לפני שכולם התחילו לשאול שאלות ישבתי איתו בצד, התחלתי לדבר איתו סמול־טוק. והתחיל לדבר איתי איזה שתיים־שלוש דקות". יענו מצאו שפה משותפת.
"פגשתי אותו פעמיים. במונדיאל 82' קצת אחרי פרישתו, ובמונדיאל 2010 כשהיה שר ספורט של מולדתו", נזכר אורי לוי בימיו כשדר ספורט עם שפם. "סיפרתי לו על הסרט (על מונדיאל 66') בקולנוע מרכז ואיך בכינו איתו כשירד מובס מהמגרש בלונדון, והוא, פלה, נתן את אחד החיוכים המפורסמים שלו ואמר לי: עזוב לונדון, תזכור את מקסיקו". חבר מהסרטים.
"את פלה פגשתי באופן אישי בשנת 2000, היה משחק שלום", שיחזר באופן ציורי זוהיר בהלול. "באתי אליו, לחצתי את ידו ואמרתי לו 'אתה מבחינתי מספר אחת בעולם. מכל הבחינות אמרתי לו. הבן אדם עם חליפה בצבע בז', עם העובדה שהוא צבע שחור בעור המקסים שלו, מחבק אותי ואומר לי 'ריגשת אותי מאוד מאוד'". אכן מרגש, ועוד יותר מכך צבעוני.
ככה זה, להבדיל, גם בשמחות. אנשים מכריזים ש"מסי הוא הגדול בכל הזמנים", או ש"זה היה גמר המונדיאל הגדול בהיסטוריה" – אמירות שלא ניתנות לביסוס, אך הופכות את בעליהן לחלק מאותה "היסטוריה". וככה זה כשהם נפרדים מדמויות שהפכו לאגדות. ההפסד אוניברסלי, אבל ההספד כולו שלהם.
מילה זו מילה
"זהו. מימר ינצח את האקסית. בואטנג חותם את התוצאה"
השדר מוטי פשכצקי אחרי ה־ 0:2 לבני־ריינה ולפני ה־ 2:2 של חדרה, שהרס לו את מענק החתימה
