לברון ג'יימס הוא בן אדם עם אינטליגנציה מאוד גבוהה, ויצא שיש לו גם גוף של אל יווני, אז האינטליגנציה הזאת התפרצה, תודה לאל, על מגרש הכדורסל. אני לא חושב שראינו אי פעם שחקן עם איי.קיו כדורסל כ"כ גבוה. לברון מבין במיתולוגיות, הוא הבין כמעט מיד מהרגע שעבר מתיכוניסט לליגה איך הוא הולך לקעקע את השם שלו בהיסטוריה של המשחק. הוא החליט שהוא יהיה השחקן הכי קבוצתי בעולם והוא הולך לבדל ולבודד את הקריירה שלו. ג'יימס רצה לחיות בצל של ג'ורדן. אף אחד לא יקרא לו הג'ורדן הבא.
קובי בראיינט הוא הדוגמא ההפוכה. הרבה שחקנים הגיעו לליגה עם הכינוי "ג'ורדן הבא" ונחנקו מהציפיות. קובי הגיע במטרה להיות ג'ורדן פלוס והיה שחקן כדורסל ענק, אבל האובססיה שלו והטירוף לנצח בכל מחיר שלו אכלה אותו ובעיקר את חבריו לקבוצה. לא פלא שג'ורדן פרש עליו את כנפיו כאח גדול, ולא פלא שקובי רצה לעשות מה שאחים קטנים עושים. לקחת אליפות אחת יותר, לזכות בארבע ברציפות. לעשות לג'ורדן מה שג'ורדן עשה למג'יק ג'ונסון. זה הפך את קובי לאיש לא נעים. גרם לו לעשות דברים שמייקל לא היה עושה כמו לריב עם שאקיל אוניל בשנות השיא של שניהם. דווקא בשנות הקריירה האחרונות שלו, בהן הוריד את האגו ואת הטירוף האובססיבי שלו לניצחונות ואליפויות, הוא הפך לאדם יותר נגיש ויותר אהוב.
בראיינט וג'ורדן לא שינו את המשחק, הם לקחו את מה שהיה לגבהים חדשים. לפניהם דוקטור ג'יי הטביע, אבל הם הפכו את הטבעת למגרש המשחקים שלהם. הם שינו את המשחק ברמה המנטלית. קבוצות ושחקנים שבאו לשחק נגד ג'ורדן ובראיינט נראו כמו פרה בדלת של בית מטבחיים. גם ג'יימס לא שינה את המשחק. הנתונים הגופניים שלו, הכוח, האתלטיות, היכולת לעשות הכל מכל עמדה, המספרים על פני מספרים על פני מספרים. הכל היה שם. לא בכמויות ובאיכויות שלו, אבל היה. אני אדגיש את הנקודה הזו: סטף קרי שינה את המשחק. בגלל קרי משחקים היום כדורסל אחר, מגינים אחרת, ומחפשים שחקנים אחרים בדראפט. זה קורה גם בגלל שקרי אנושי. שלושת השחקנים לא היו אנושיים. בגלל זה המלאך קובי היה הפרשן הכי טוב של סדרת הגמר הזו, לצידו של השדרן אלוהים.
לברון כאמור קיבל החלטה לבדל את עצמו, הוא יהיה לברון הראשון ומשם הוא יתחרה עם ג'ורדן. ההחלטה הזו הובילה לרצף החלטות שפגעו קשות בתדמית שלו. הוא עזב את אוהיו, המדינה בה נולד, כדי לזכות באליפויות במיאמי. הוא עזב את מיאמי וחזר לאליפות המרגשת ביותר שלו, זאת שהכניסה אותו לדיון אמיתי על הגדולים ביותר, אחרי שניצח את הקבוצה עם המאזן הטוב ביותר בכל הזמנים לאחר פיגור 3:1 ובלי יתרון הביתיות. לאחר מכן הוא שוב עזב את קבוצת הבית שלו ועבר ללוס אנג'לס. זה היה מעבר עסקי, מעבר של סוף קריירה.
ג'יימס מסיים שנתיים של פציעה קשה, קורונה, והמוות של קובי בעוד אליפות. לעומת הנאמנות האינסופית של קובי וג'ורדן לקבוצה אחת, ג'יימס קפץ מזוגיות מוצלחת, לרומן שהוביל לעוד חתונה מוצלחת. מה שמייחד את חוסר הנאמנות שלו הוא שחוץ מהעזיבה הראשונה, בת הזוג מעולם לא נשארה שבורת לב. הוא נתן לה את מה שהיה לו והשאיר אצלה זיכרון שלא יתעמעם. זה כתוב לזכותו.
אבל מה שהמעברים הללו באמת עשו זה ליצור זן חדש של שחקן. הוא היה הג'נרל מנג'ר הראשון שהיה גם שחקן פעיל. הוא הלך למיאמי ובנה שם את קבוצת שלושת הכוכבים, במהלך שהבהיר סופית שרק השחקנים קובעים איך תיראה הליגה. הוא חזר לקליבלנד ובנה עוד קבוצה אלופה. כשעבר ללייקרס, הבין שהוא לא צריך כוכב שלישי לידו (כריס בוש וקווין לאב הבהירו לו את זה), והצליח לשכנע את אנתוני דייויס לבחור ולהאמין בו.
האליפות הזאת של הלייקרס היא אליפות כבירה גם בגלל הנסיבות (קורונה, הבועה, החיים תחת המוות הטרגי של קובי), אבל גם בגלל הסגל שלברון בנה. מי בכלל ידע מי זה אלכס קארוסו לפני העונה? להביא את ראג'ון רונדו ודווייט הווארד זה כמו להביא חלקים מטלפון נוקיה כדי לתקן אייפון. האליפות הזו של ג'יימס שמה חותמת על עובדה ברורה אחת: שימו את היד שלכם על קבוצה, תעבירו לשם את ג'יימס ותוך שנה הקבוצה הזו מועמדת לאליפות. זה לא דבר שיכולנו לומר על קובי וג'ורדן. לגבי הקושי בבניית הקבוצה, קוואי לנארד ניסה את זה בפעם הראשונה העונה. תראו מה קרה.
זה יכול להיות קצת לא נעים להיות שחקן ואדם בסטטוס של לברון וללכת בלילה לישון בידיעה שאתה מספר שתיים. ובכן, ג'יימס ביסס את מעמדו כמספר שתיים בכל הזמנים אחרי ג'ורדן, ולדעתי הוא המנכ"ל מספר שתיים בכל הזמנים אחרי ג'רי ווסט. אלה שמות שלא בושה להביט על הגב שלהם במרוץ. אבל הנה מה שבאמת חשוב: ג'יימס עדיין לא הפסיק לרדוף אחרי ג'ורדן, ואחרי ווסט הוא אפילו לא התחיל.
