צריך יותר ממבט אחד כדי להבין מה בדיוק קורה במגרש ההוקי קרח בהיכל ONE ICE ARENA באזור התעשייה במושב תנובות שבלב השרון. קבוצה מעורבת של נערים ונערות, מתאמנת מדי יום יחד מהסיבה הפשוטה שאין פה עדיין מספיק שחקניות בענף שמזוהה עם מדינות כמו קנדה וארה"ב ולכן הן נדרשות לאלתור שכזה. העניין הוא, ואולי יש בכך מן הסמליות, שבלבוש שכולל קסדה, מגינים, בגדים ארוכים ונעלי החלקה - כולם נראים אותו דבר.
כשהעיניים מתרגלות למראה, וכמובן למהירות התזוזה על המגרש, ניתן לזהות צמה פה, שיער אסוף לקוקו שמגיח שם - ואז מבינים שעל משטח ההחלקה מתרוצצות לא מעט ספורטאיות צעירות יחד עם חבורת הבנים. הוקי קרח נחשב לענף אגרסיבי, כזה שמכות מחולקות בו על בסיס כמעט קבוע, ולכן הדעה הקדומה היא שהוא לא מתאים לנשים. כשמסתכלים על חבורת השחקניות שלוקחות חלק באימון בתנובות, מבינים שגם את הסטריאוטיפ הזה אפשר לזרוק לפח.
5 צפייה בגלריה
חלום הנבחרת מתחיל לקרום עור וגידים. שחקניות ההוקי שמחפשות מסגרת תחרותית
(צילום: עוז מועלם)
בישראל 2023 יש מי שעדיין מתקשים לקבל את המצב החדש, והבנות בקבוצה המעורבת סופגות הערות מהסביבה על אותן "תכונות גבריות", או על כך שבחרו בספורט האגרסיבי הזה. "יש כאלה שלא אוהבים את זה שבת שמשחקת עם בנים וקצת מורידים לי", מספרת ליאור לשם בת ה-14, שמאוהבת בהוקי קרח ומגיעה לאימונים מדי יום ממושב מזור דרומית לפ"ת. "אני לא עצובה מזה, אבל תמיד יהיו אנשים שינסו להוריד לך ותצטרכי להמשיך. גם לי בהתחלה היה מוזר. לא התחברתי עם הבנים בכלל, והייתי מכריחה את ההורים להישאר איתי באימונים. הייתי די קרובה לפרוש".
החיבור להוקי נולד בתקופה שבה משפחתה גרה במינסוטה - מגיל 4 עד 11 - בעקבות שליחות שעשו הוריה בארה"ב. "בגיל שש התחלתי לשחק הוקי קרח, וכשחזרנו לישראל חיפשתי איפה יש מסגרות דומות והמשכתי לשחק פה. עכשיו אני חברה של הבנים ונהנית, אבל כן מקווה שתהיה נבחרת בנות. משקיעים בזה עכשיו".
לשם אף מתכוונת לשוב לארה"ב לקולג' שבו תלמד במקביל לאימוני ומשחקי הוקי, אבל בינתיים מנסה לגייס עוד בנות לענף: "אם הייתי יכולה לתת טיפ? למרות שאת מקבלת מכות ולמרות שזה 'ספורט של בנים', אפשר ליהנות מזה".
מי שעוד נהנית מזה היא ארנלה רויזמן בת ה־16, תלמידת י"א מנתניה, שבדיוק כמו על משטח הקרח מפגינה ביטחון גם בריאיון. לענף הגיעה בעקבות אחיה, שבינתיים הספיק לעזוב, אבל עדיין מעודד אותה להמשיך. "ראיתי מודעה שיש קבוצת בנות, אמרתי למה שלא אנסה? ניסיתי, והתאהבתי. אני חושבת שצריך לפתח את זה עוד, כדי שישמעו על הענף. אני מנסה להביא חברות, מי שאפשר, זה לא פשוט. העיקר זה להבין מה לעשות, מעבר לשימוש כוח. אני טובה במכות וזה אף פעם לא הפחיד אותי. האלימות היא בתוך המשחק, ואפשר בו זמנית שתהיה הנאה ממנו".
עם כל הכבוד לאגרסיביות של המשחק, ארנלה לא מוותרת על חיבתה לתכשיטים שאותם היא מציגה בגאווה בלתי מוסתרת ושבהם היא מתקשטת גם במהלך משחקים. "מה שמתחת לקסדה - לא רואים," היא אומרת בחיוך ומנפנפת בציפורניה הארוכות: "אני אוהבת תכשיטים, לק והוקי. אני משלבת ביניהם בלי שום בעיה".
אף על פי שליאור וארנלה נולדו אל תוך עידן שבו "העצמה נשית" הוא יותר מצמד מילים, הן מרגישות שהמושג פסח מעט על הענף שלהן ומקוות שהמצב ישתנה. "בסוף זה לא העניין המרכזי לסיבה בגללה אני משחקת הוקי, אבל זה גם נמצא שם. אני כן מרגישה שליחות במה שקורה, מרגישה שייכות לנשים שמשחקות הוקי בעולם", אומרת רויזמן בעיניים נוצצות.
"יצא לי לחטוף מכות מאחת הבנות, הן לא פראייריות"
אחת הבעיות שבהן הבנות הללו נתקלות מגיעה כשהן רוצות להתחרות. באיגוד ההוקי קרח חשבו מה עושים עם אותן 20 בנות שמתאמנות ברמות שונות ומבקשות להשתתף במשחקים, אבל אסור להן לעשות זאת עם הבנים בשל החוקים השונים לכל מגדר. לבסוף הוחלט על הקמת ליגה בת שבע קבוצות: אחת שמורכבת רק מאותן בנות ועוד שש קבוצות שמבוססות על שחקני הוקי לשעבר, גברים בני 40 ומעלה, שעדיין משחקים כתחביב. המטרה הסופית של המהלך היא ליצור עבורן מסגרת תחרותית ומתוכה לבנות את נבחרת הנשים של ישראל.
עם כל הכבוד לאגרסיביות של המשחק, ארנלה לא מוותרת על חיבתה לתכשיטים שאותם היא מציגה בגאווה בלתי מוסתרת ושבהם היא מתקשטת גם במהלך משחקים. "מה שמתחת לקסדה - לא רואים," היא אומרת בחיוך ומנפנפת בציפורניה הארוכות: "אני אוהבת תכשיטים, לק והוקי. אני משלבת ביניהם בלי שום בעיה"
חלום הנבחרת מתחיל לקרום עור וגידים כשהמתחם בתנובות יארח בין ה-26 ל-31 במרץ את בית ב' באליפות העולם לנשים דרג ג' יחד בוסניה וסרביה. משום שחלק מהבנות מתחת לגיל 16, הגיל שבו שחקנית נחשבת בוגרת, 12 מהן יצטרכו לקבל אישור חריג כדי להשתתף במשחקים.
בתוך כל זה יש גם את הצד של הבנים, שלהם יש ליגה מסודרת ומקצוענית וכמובן גם נבחרת לאומית. "להתאמן ביחד עם הבנות זה משהו שלא רואים בכל ספורט", אומר יונתן שפינל בן ה-15. הוא תלמיד כיתה י' מנתניה, הצטרף להוקי רק לפני שנה וחצי ומי שמשך אותו לתחום הוא אחיו, שמשחק כבר מספר שנים. "כשאח שלי שמע על הקבוצה המעורבת, הוא חשב שזה יהיה לא שוויוני כי הבנים חזקים יותר פיזית וזה משחק שיש בו מכות, אבל אני לא רואה כזה הבדל. יצא לי לחטוף מאחת הבנות שהייתה קרובה לקיר ואתה קולט שהן לא פראייריות. רציתי לקחת את הדיסקית, אחת הבנות הגיעה מאחור ודחפה אותי על הקיר. ואז הבנתי שיש פייט. הייתי בשוק", הוא מספר.
שפינל משתף שבהתחלה התגובות לעניין האימון המשותף היו חצויות. מצד אחד, היו כאלה שחשבו שהבנים יצטרכו להיות עדינים עם הבנות בכל מה שקשור לאגרסיביות. אחרים היו סבורים שהערבוב לא יזיק. "גם אם הרמה פחות גבוהה, יש לנו קבוצה טובה. זה מוסיף עניין, אקשן. הן יודעות לעשות מהלכים טובים".
המסע של אלסייב
לדניאל אלסייב, מאמן הקבוצה (27) המעורבת, יש סיפור חיים לא שגרתי. לא חסר היה הרבה כדי שבמקום להילחם על עתיד בנות ההוקי בישראל הוא היה לוקח היום חלק במלחמה באוקראינה. עד גיל חמש הוא גר בישראל, אבל אז המשפחה כולה עזבה וחזרה לאוקראינה, שם התוודע להוקי והתאהב. אלסייב התחיל לשחק בקבוצה מסודרת, אפילו הרוויח קצת כסף ותיכנן לעבור למכללה בארה"ב כדי ללמוד ובמקביל גם להתקדם בענף. הסידור הזה התברר כיקר מדי עבורו והוא החליט ללמוד חינוך גופני ולשלב על הדרך גם הכשרה באימון הוקי קרח. "רציתי לשחק ברמה הכי גבוהה שיש, לא עניין אותי לקבל 5,000 דולר בחודש. הבנתי שלימודים בקולג' יעלו לי 150 אלף דולר לשלוש שנים. זה היה יקר מדי עבורי ולא היו לי את הקשרים להגיע וללמוד שם".
אלסייב מתאר את סיפור חייו כשמדי פעם הוא עוצר בשטף הדיבור כדי לשלוח מבט בוחן אל משטח הקרח, לוודא שהחבורה מבצעת את התרגילים שנתן בצורה טובה ובלי לעגל פינות. בין לבין הוא מסדר את הקפוצ'ון על הראש כדי להגן האוזניים מפני הקור. כן, הטמפרטורות באולם מאוד נמוכות. ככה זה כשיש משטח קרח שחייב להישאר במצב קפוא ושהבנות יוכלו להחליק עליו במהירות שנראית מלחיצה למדי.
המאמן דניאל אלסייב: "עבדתי בכל מיני עבודות כמו גינון והובלות. חיפשתי את עצמי, עד שהגיע הפרויקט של ההוקי פה בארנה. הבנתי שמחפשים מאמנים, נפגשתי עם פשה לוין, שהבטיח לי שיהיו אנשים רציניים. זה נחשב סטארט-אפ גדול".
בהמשך הוא מספר שלאורך כל התקופה באוקראינה "עדיין היה לי את החלום של להגיע לישראל אם משהו לא מסתדר עם ההוקי". ובגיל 20 הוא אכן חזר ארצה, אבל זה לא שענף ההוקי הנישתי בישראל חיכה לו בזרועות פתוחות: "עבדתי בכל מיני עבודות כמו גינון והובלות. חיפשתי את עצמי, עד שהגיע הפרויקט של ההוקי פה בארנה. הבנתי שמחפשים מאמנים, נפגשתי עם פשה לוין, שהבטיח לי שיהיו אנשים רציניים. זה נחשב סטארט-אפ גדול".
כשאלסייב מדבר על פשה לוין הוא מתכוון לאחד משלושת היזמים שהקימו את הארנה בתנובות ומשמש כמנהל המקצועי של המקום. היא נפתחה לפני שלוש שנים, ובמקום הושקעו 35 מיליון שקל, בלי תמיכה ממשרד הספורט או הטוטו.
"הרעיון לקבוצת בנות התחיל בהוקי רולר, הבאנו לענף בנות ברמות שונות וראינו שהן נותנות לבנים בראש. לי אישית יותר קל לעבוד איתן, כי הן מקשיבות יותר ולא עושות שטויות", אומר אלסייב כשחיוך מקשט את פניו. "בשלב ההתחלתי הבנים יותר חזקים פיזית, אבל הבנות שהגיעו מרולר היו עם ניסיון שעזר להוקי קרח. זה הגיע לכך שהבנות והבנים באותה רמה בסיסית".
המקום התחיל להפעיל ליגה פנימית משותפת לשני המינים, ומהר מאוד אפשר היה לזהות שמספר הבנות גדל מדי שנה. אלסייב: "באימון רגיל יש כבר מצב של חצי-חצי. אני כמובן נותן לבנות לשחק מול הבנים כמה שיותר, כי זה מחזק אותן. מכמות הבנות הזו אפשר לבנות שנה אחרי שנה קבוצה אחת חזקה שתוכל לשחק ברמה כמו בני ה-40 ומעלה. אני רואה פוטנציאל מאוד גדול לדבר הזה ומקווה שעוד בנות יגיעו. אם הן יראו הצלחה הענף יתרומם והן ויהיו חלק מהמשחק היפה הזה".
ובתוך כל היופי והחלוציות, אלסייב מוטרד מאוד מהמלחמה באוקראינה, עוקב בדאגה אחר הדיווחים ומדבר עם המשפחה שנשארה שם כדי לוודא שכולם בריאים ושלמים. "הם אומרים שהכל בסדר, אבל אותי זה מפחיד כשאני צופה בחדשות", הוא מסביר. "גם החברים שלי בלב המלחמה ומספרים לי מה קורה. לכי תדעי מה היה קורה אם הייתי נשאר שם לשחק הוקי".
פורסם לראשונה: 10:05, 01.03.23
