חלון ההעברות שנסגר ביום רביעי האחרון רק חידד את הדומיננטיות המוחלטת של מכבי ת"א ומכבי חיפה, שני מועדונים שכבר כמה שנים שולטים בכדורגל הישראלי, אבל פתחו העונה פערים שהגיעו לממדים אדירים. כמעט 80 אחוז מסך ההוצאות על רכישות שחקנים בליגה רשומים על האלופה וסגניתה בלבד. היתר מסתפקות בפירורים.
יותר מתמיד, זו ליגה של שתי קבוצות שאף אחת מהיריבות אפילו לא מדגדגות את התקציבים שלהן. מאז שלוש האליפויות הרצופות אי שם בעשור שעבר, הפועל באר־שבע אמנם הצליחה להזדנב, אבל בשנתיים האחרונות נשרה מהמרוץ. הפועל ת"א כבר מזמן לא במשחק וגם בית"ר ירושלים – עם כל הכבוד לרוח החדשה המנשבת בטדי – לא קרובה לאיים על ההגמוניה.
6 צפייה בגלריה
שתי הגדולות פתחו את הארנק. נהואל (מכבי חיפה) ופאטצ'י (מכבי ת"א) מוצגים
(צילום: באדיבות מכבי ת"א ומכבי חיפה)
כל קבוצות ליגת העל הוציאו בחלון ההעברות האחרון 18.5 מיליון יורו עבור רכישות והשאלות, כאשר מכבי חיפה מעל כולן עם 7.7 מיליון יורו, וזאת עוד לפני הבאה צפויה של חלוץ זר בהעברה חופשית. מכבי ת"א אחריה עם 6.45 מיליון יורו, ושתיהן יחד חולשות על 77 אחוז משוק ההעברות בכדורגל הישראלי כולו – נתון מדהים בכל קנה מידה. חמש קבוצות בליגת העל לא הוציאו אגורה בחלון, שלוש נוספות לא חצו את 50 אלף היורו, ומועדונים מבוססים כמו באר־שבע (1.65 מיליון יורו) ובית"ר (750 אלף) נמצאים הרחוק מאחור.
מדד העושר
ב־12 העונות האחרונות מכבי ת"א ומכבי חיפה חלקו ביניהן תשע צלחות – שש בצהוב ושלוש בירוק. באר־שבע, כאמור, יצרה שושלת משלה, אך התקציב שלה כיום לא מאפשר לה להיות מועמדת רצינית לאליפות, והיא הותירה את זירת ההתגוששות לשתי הגדולות.
מלבד העליונות הכלכלית, למכבי ת"א ולמכבי חיפה יש כמה תנאי פתיחה שמבדלים אותן מיתר הקבוצות ומעניקים להן יתרון עצום, כמו קהל אוהדים גדול. למעשה, להוציא את בית"ר ובאר־שבע ואולי גם מכבי נתניה, יתר המועדונים מביאים מעט מאוד אוהדים. יתרה מכך, לשליש מהליגה אין אפילו אצטדיון ביתי: סכנין מארחת בעכו, עירוני קריית־שמונה והפועל חדרה בנתניה, ועירוני טבריה ובני ריינה בנוף הגליל. אחרי הירידה של הפועל ת"א ללאומית, המצב רק נהיה עגום יותר כאשר קריית־שמונה, טבריה, הפועל ירושלים, מכבי פ"ת, ריינה ואשדוד מושכות מספר זניח של קהל. להפועל חיפה וסכנין יש אמנם בסיס אוהדים, אבל גם במשחקיהן רואים בעיקר קרחות ביציעים.
אחד מבעלי הקבוצות בליגה מספר: "מכבי ת"א ומכבי חיפה עם 22.5 אלף מנויים בכל עונה, עוד לפני מכירת הכרטיסים. זו תחרות אבודה מראש. אלו קבוצות שמכניסות יותר מ־30 מיליון שקל רק ממינויים ומכרטיסים. זה לא הולך להשתנות בקרוב. משה חוגג, למשל, חשב שאפשר להתמודד כלכלית עם מכבי חיפה ומכבי ת"א והוציא הרבה כסף לפני שהבין שזה בלתי אפשרי. גם אלונה ברקת כבר השלימה עם העליונות של מיץ' גולדהאר ויעקב שחר".
אקזיטים בשפע
הצהובים והירוקים הגיעו לקצה גבול יכולת מכירת המינויים שלהם. בסמי עופר יש רשימת המתנה זהה לזו שכבר רכשה כרטיסים, וגם בבלומפילד יש לעיתים יותר ביקוש מהיצע. אם בית"ר ירושלים בעונת שיא של מינויים מוכרת 9,500, אפילו לא מחצית מהכמות של שתי הגדולות – זה אומר הכל. רוב הקבוצות לא מגיעות אפילו ל־20 אחוז. ועוד לא דיברנו על מרצ'נדייז והסכמי חסות גבוהים יותר בשל החשיפה. בקיצור, לא כוחות.
כדי לייצר בסיס מקצועי וכלכלי יש צורך במעגל רחב שמתחיל בהשקעה גדולה במחלקות הנוער כדי להביא תוצרת שאפשר יהיה לעשות עליה קופה בעתיד. מכבי ת"א מכרה רק בשנתיים האחרונות שחקנים ב־100 מיליון שקל, כולל כוכבים כמו אוסקר גלוך ודניאל פרץ שגדלו בקריית־שלום; מכבי חיפה מכרה הקיץ נכסים ב־50 מיליון שקל, כולל 7.5 מיליון יורו עבור ענאן חלאילי.
ויש את תזרים המזומנים שמגיע מהמפעלים האירופיים. מכבי ת"א הכניסה בשנתיים האחרונות 60 מיליון שקל, ובמכבי חיפה עדיין נהנים מ־80 מיליון השקלים שהרוויחו במסע הצ'מפיונס לפני שנתיים. בנוסף, החשיפה של השחקנים בבמות המרכזיות של היבשת מעלה את ערכם, וכך שתי הגדולות של הכדורגל הישראלי קוטפות את הפירות ומעשירות את קופתן. כולם מרוויחים.
קרבות שליטה
כאמור, היכולות הכלכליות של שני המועדונים הן שוברי שוויון ברכישות, כפי שבא לידי ביטוי באופן קיצוני בחלון האחרון. מכבי ת"א, שבשנים קודמות שילמה את מחיר הפרת חוקי הפייר־פליי ונאלצה להתבסס על שחקני בית והשאלות, "ביזבזה" 6.5 מיליון יורו. מכבי חיפה שברה שיא מועדון והוציאה 7.7 מיליון יורו, מותכם 2.5 מיליון יורו על מתיאס נהואל. אף קבוצה בליגה לא יכולה להתחרות עם השכר שמציעות האלופה וסגניתה, ובתקופת המלחמה גם קשה להביא זרים איכותיים שבעבר היו אולי עוזרים להן לצמצם את הפערים. ואם כבר ישנם כאלה עם רזומה מכובד, הם מעדיפים להגיע למכבי ת"א ולמכבי חיפה.
בשנים האחרונות פיתחו שני המועדונים הגדולים מסורת של עימותים סוערים במרוץ על שחקנים מקומיים, כאשר ידה של מכבי חיפה הייתה על העליונה בדו־קרב הזה: מליאור רפאלוב ודיא סבע, דרך עלי מוחמד וגדי קינדה ועד ליאור קאסה – כולם העדיפו את האופציה הירוקה. התחרות הזו, מיותר לציין, העלתה את מחיר השוק הריאלי שלהם.
מכבי ת"א, כמו בימי ג'ורדי קרויף, החליטה השנה ללכת על אסים ישראלים צעירים ומוציאה עליהם כסף גדול, כמו אלעד מדמון שהגיע מחדרה תמורת 1.7 מיליון יורו או אניס פורת עיאש מסכנין (700 אלף יורו), שנשאר כמושאל בקבוצה של סלובודן דראפיץ'. מכבי חיפה השיבה עם איתן אזולאי ממכבי נתניה (1.7 מיליון יורו).
זהו מאבק רווי יצרים ואגו על השליטה בשוק הישראלי. מכבי ת"א הציעה ביום ההעברות האחרון שלושה מיליון יורו (יותר משכר השחקנים של הפועל ירושלים, טבריה או קריית־שמונה), רק על עדי יונה ונועם בן־הרוש מהפועל חיפה. ומה לגבי תקציב שכר השחקנים? גם כאן ההבדלים הם שמיים וארץ: מכבי ת”א מובילה עם 75 מיליון שקל, לפני מכבי חיפה (60 מיליון), באר־שבע (35 מיליון) ובית”ר (18 מיליון). ובזמן ששתי הגדולות קונות כל מה שזז, חלק גדול מהקבוצות מתקשות להעמיד סגלים ראויים, גם בגלל היעדר תקציב וגם מכיוון שהיצע הכישרונות הידלדל מאוד. רק כדי לסבר את האוזן, מכבי פ"ת, ריינה, קריית־שמונה וטבריה הוציאו יחד 0 שקלים על רכש העונה. כן, אמרנו 0.
פורסם לראשונה: 01:30, 22.09.24
