הסופרבול בין פילדלפיה איגלס לקנזס סיטי צ'יפס יהיה הראשון בו שתי הקבוצות יונהגו על ידי קוורטרבק אפרו-אמריקאי: ג'יילן הארטס מהאיגלס מול פטריק מהומס מהצ'יפס. מדובר בציון דרך מונומנטלי, הן מבחינה סימבולית והן מבחינה ערכית-חברתית. במשך שנים קוורטרבקים שחורים לא נחשבו כחכמים מספיק ולא היה להם גיבוי היררכי כדי לשחק בתפקיד החשוב ביותר במשחק, שתי הנחות גזעניות שגרמו לכך שרק באמצע שנות ה-90 הם קיבלו הזדמנות אמיתית להנהיג קבוצות.
"זאב בודד" – כתבות נוספות במדור של זאב אברהמי
הסופרבול הזה, אם כן, הוא רגע סמלי באבולוציה של הקוורטרבק השחור. אבל לא רק ג'יילן הארטס ופטריק מהומס, שיפתחו בעמדה זו בסופרבול (שייערך בלילה בין ראשון לשני), עושים את זה מיוחד. אלא גם הרשימה הזאת: פייטון מאנינג, דרו בריז, בן רות'ליסברגר, פיליפ ריברס, אנדרו לאק וכעת טום בריידי. רשימה של הול אוף פיימרים שהתאדו מהמשחק, בלי שאף אחד ממש יחליף אותם. מאנינג, בריז ובריידי היו "מוסרי כיס", מוסרים שעמדו כמה שניות בתוך כיס המסירה שנתן להם קו ההתקפה, בדקו אפשרויות ושיגרו את המסירה שלהם. קוורטרבקים כאלו לא קיימים יותר. גם הקוורטרבקים הלבנים שמגיעים לליגה הם הרבה יותר אתלטים, מובילים. אם תרצו, "קוורטרבקים שחורים".
ההשתלטות המוחלטת של קוורטרבקים שחורים על הסגלים בליגה, שינתה את המשחק לחלוטין. אם בעבר שחקני הגנה היו מנסים להפיל קוורטרבק נייח, הרי שעכשיו הם הם היו צריכים לרדוף אחרי קוורטרבק שיכול למסור ולרוץ באיכות שווה, מה שהציב דרישות שונות לגבי רמת הכישורים הנדרשת מהם. גם שחקני קו ההתקפה היו צריכים להיות הרבה יותר קלים וניידים כדי להסתגל לסגנון המשחק החדש. לקוורטרבקים לבנים לא הייתה ברירה: הקוורטרבקים השחורים שינו את הגדרת התפקיד והם היו צריכים להתאים את עצמם למשחק החדש.
אבל איך כל זה קרה?
לזרוק את התאוריה לפח
“עבורי מדובר בדור החדש של לוחמי החופש וזכויות האזרח", אומר לוני באנץ', מי שב-2019 הפך למזכיר השחור הראשון של מוסד ה"סמיתסוניאן", "הם אינטליגנטים, עצמאים, אמיצים, בעלי ביטחון ואמונה עצמית, והם מוכנים להקריב את הגוף שלהם כדי להראות לאמריקה שיש להם איי-קיו גבוה ויכולות הנהגה. תמיד הייתה גזענות בכל מה שקשור לקוורטרבק שחור ואינטליגנציה, אבל יש פה דור שלם של שחקנים שלקח את הכדור לידיים וזרק את הגזענות הפסאודו-מדעית לכל הרוחות".
ג'יימס "שאק" האריס הוליך כקוורטרבק את אוניברסיטת גרמבלינג השחורה לשלוש אליפויות בליגה שלה. לפני דראפט 1969 הוא התבקש על ידי כל הקבוצות בליגה להחליף את תפקידו. האריס סירב והידרדר לסיבוב השמיני של הדראפט. הוא כמעט פרש והתעקש, היה לקוורטרבק השחור הראשון שפותח משחק בתחילת העונה, הקוורטרבק הראשון שפותח ומנצח במשחק פלייאוף, הקוורטרבק הראשון שנבחר למשחק הפרובול (האולסטאר של הפוטבול) וזוכה בתואר השחקן היעיל של המשחק. "קוורטרבק היא העמדה הכי חשובה בספורט כדי להשפיע ולהראות יכולות הנהגה", אמר האריס בראיון לפני שנתיים, "אבל אסור לטעות: נולדנו עם יכולת הנהגה. זה לא התפקיד".
פוטבול נולד בשלהי המאה ה-19, בליגות הקיסוס במזרח ארה"ב. תפקיד הקוורטרבק, שאומר לשחקנים האחרים מה לעשות, נוגע הכי הרבה בכדור והוא השחקן עם הנראות הכי גדולה על המגרש, הלך אוטומטית ללבנים. גם כשהמשחק נע לדרום השחור, העמדה הזו (בדומה לעמדות "מסובכות" אחרות, כמו סנטר וליינבקר מרכזי) נשארה עם הלבנים. למרות שהתנועה לזכויות האזרח פתחה את הדרך לספורטאים שחורים רבים, התזה של הנחיתות האינטלקטואלית של הקוורטרבק השחור נשארה אצל מנהלי הקבוצות, הבעלים, המאמנים והתקשורת. קווורטרבקים שחורים איכותיים רבים בשנות החמישים והשישים התבקשו להחליף לתפקידים שדורשים יותר אתלטיות, בלי שום קשר ליכולת המסירה שלהם. זו לא הייתה רק הנחת האינטלקט הגזענית. ברוב האמריקה, הרעיון לפיו איש שחור ינהיג שחקנים לבנים ויורה להם מה ואיך לעשות, היה בלתי נתפס.
לבן בחלום שחור
הפחד של שנות השישים היה שלא רק שהצלחה של קוורטרבקים שחורים תחייב את אמריקה לחשוב על הכללתם בתפקידי ניהול תאגידיים, אלא בעיקר מפני העובדה שיכולת האימפרוביזציה של הקוורטרבקים השחורים תשנה את המשחק על פניו וכיוון שהקוורטרבק הלבן לא יכול לשחזר את היכולות הללו, למעשה הקוורטרבק הלבן ייעלם לחלוטין מהמשחק. "הפחד" הזה אכן הוכיח את עצמו, אבל, ספורט יכול להיות לפעמים כל כך נהדר, הוא התחיל בתהליך אבוציונלי משלו: הקוורטרבקים הלבנים שמגיעים כיום לליגה משחקים למעשה עם סט תכונות שהיה שייך פעם רק לקוורטרבק שחור.
אבל זהו לא רק שינוי ספורטיבי או אתלטי בלבד. הדינמיקה של חיים שחורים באמריקה למעשה מכריחה אזרחים שחורים למצוא פתרונות קריאטיביים תוך שימוש באלתורים. לעשות משהו מכלום. זה יכול בקלות ללכת לדיון גנטי, אבל זה לא. אנשים שחורים יישמו את זה גם בפוליטיקה, בכלכלה ובוודאי שבתרבות הפופולרית. יש יותר מדרך אחת לפתור ולעשות דברים, אחרת האיש השחור יהיה תמיד בנחיתות. מה שמדהים הוא, ששחקנים לבנים, שברוב המקרים מגיעים מבית סוציו-אקונומי גבוה יותר בהיררכיה, אימצו לעצמם את המנהיגות באלתור, למרות שהיא לא חלק מהתרבות עליה גדלו.
קוורטרבקים שחורים מבינים את הכללים. הם יכולים לעמוד בכיס המסירה ולמסור. הם כמו עילויי נגני הג'אז: הם מבינים את התיאוריה של המשחק ואת החוקים שלו בצורה מוחלטת, עד שהם מתחילים קצת לכופף את החוקים. זה המשחק המודרני שאנחנו רואים עכשיו. אם פעם אלתור בעמדת הקוורטרבק נתפס כאי יכולת של המוסר לעבד את המצב שנמצא לפניו ולהיכן למסור את המסירה הכי נכונה, הרי שעכשיו תפקיד הקוורטרבק הוא מראה לחיים ולתרבות של האוכלוסייה השחורה באמריקה: טום בריידי יכל לקחת את הזמן ולקחת את המסירה שההגנה נתנה לו. מייקל ויק לא יכול לחכות שההגנה מולו תיתן לו משהו, הוא חייב ליצור, לקחת. אם אבותיו היו מחכים, הם לא היו שורדים.
ככל שנכנסו יותר קוורטבקים שחורים לליגה (וורן מון, רנדל קאנינגהאם, קאם ניוטון, מייקל ויק, ראסל ווילסון הם חלק מזערי מהשמות), כך פשתה ההרגשה הציבורית כי שחורים לוקחים תפקידים של לבנים, ובמשך שנים הליגה חוקקה חוק אחרי חוק שנועדו לשמור על הקוורטרבק הנייח שמוסר מתוך כיס המסירה. במשך שנים, קוורטרבקים שחורים היו חייבים להיות שחקנים עצומים כדי לפתוח בליגה. בעלים ומאמנים העדיפו תמיד קוורטרבק לבן כשהמתמודדים היו בינוניים. לקוורטרבקים לבנים ניתן הרבה יותר זמן להתפתח. וורן מון, אחד המוסרים הגדולים במשחק, בילה חמש שנים בליגה הקנדית בגלל שאף קבוצה לא הסכימה להמר עליו. דאג וויליאמס היה הקוורטרבק הראשון שנבחר בסיבוב הראשון בדראפט, והראשון להוליך קבוצה לניצחון בסופרבול. זה לקח לו רק תשע שנים. קוורטרבק שחור נבחר בממוצע במקום ה-70 בדראפט, קוורטרבק לבן נבחר בממוצע במקום ה-53. אידיאולוגיות גזעניות מסרבות למות מהר.
למאר ג'קסון, הקוורטרבק של בולטימור, סירב לרוץ את ספרינט ה-40 מטר שאמורים לרוץ מועמדים לדראפט. קוורטרבקים בדרך כלל לא רצים את הספרינט הזה. במשחק הראשון של העונה הראשונה שלו במועדון, ג'קסון זרק חמישה טאצ'דאונים ואמר לאחר מכן: "לא רע עבור ראנינג בק". במשך שנים, קוורטרבק שחור שהיה רץ אופיין כמי שמשחק המסירה קשה עבורו. לעומת זאת קוורטרבק לבן שהיה יכול לרוץ, כמו סטיב יאנג, תמיד תואר כאתלט ייחודי. ראש לימבו הגזען טען שהקריירה של דונובן מקנאב הייתה מוערכת יתר על המידה בגלל שהוא היה שחור. כשבריידי ומאנינג שיחקו טוב הפרשנים שיבחו את השעות הרבות שבהן הם ישבו ולמדו וניתחו את המשחק. על מייקל ויק, הקוורטרבק הראשון שהביא את הפלייסטיישן מהמסכים למגרשים עצמם, אמרו שהוא אתלט של פעם בדור, כאילו שהוא לא היה צריך ללמוד הגנות.
תהיו טובים ותשתקו
חומה שלמה של אינטגרציה נבנתה, לבנה אחר לבנה. הקוורטרבק השחור, אם כן, דחף רגל בדלת ולאט לאט פתח אותה לרווחה עד הסוף, ובסופו של דבר הוא שינה את הגדרת התפקיד ואת המשחק כולו. הוא יכול לרוץ, למסור, לקנות לעצמו עוד כמה שניות בעזרת התחמקויות. הוא יכול להיות אפילו ה-MVP של העונה, להיבחר ראשון בדראפט, להיות השחקן המרוויח ביותר בליגה. והוא יכול לשנות את כל הדרך שבה אמריקה יכול להסתכל על תפקיד המנהיג, בעולם הספורט ובעולם התאגידי. הקוורטרבק השחור יכול לעשות הכל.
ובכן, כמעט הכל. לקוורטרבק שחור עדיין אסור לדבר ולהפגין ולדבר נגד הממסד, הרשויות והנשיא הלבן. יש גבול לכמה אמריקה מוכנה לקבל מנהיגות שלא לוקחת בחשבון את צבע העור. תשאלו את קולין קאפרניק.
פורסם לראשונה: 07:00, 11.02.23
