לרומן אברמוביץ' לא חסר רכוש. יש לו יאכטות ענקיות, צי מכוניות, בתים בכל מקום נחשב על הפלנטה ואחזקות בחברות רבות, בהן כאלו שמקושרות לסיוע לצבא הרוסי הפולש ומכה כעת באוקראינה. אבל אין לאברמוביץ' שום נכס ששווה יותר מקבוצת הכדורגל של צ'לסי, אלופת אירופה והעולם לקבוצות. צ'לסי זו פרסטיז'ה. היא כרטיס למועדון אקסקלוסיבי.
אברמוביץ' הבין היטב ולעומק את המשמעות של צ'לסי. הוא הבין לאשורו שהמועדון הזה שווה לביזנס הרבה יותר מערכו בשוק. יש משהו ממגנט וממכר בלהביא לסטמפורד ברידג' אורח שאתה רוצה לסגור איתו עסקה. צ'לסי הלונדונית הייתה סולם שבו מצד אחד אתה יכול לנקות את המיליארדים המעומעמים שלך, ומצד שני לטפס עליו לתוככי האריסטוקרטיה העולמית.
אברמוביץ' השקיע בה בלי הכרה, נתן לה הלוואות ולא דרש את תמורתן בחזרה. עבור הבריטים, הוא היה האוליגרך המקורי. בימי הכדורגל המודרני החשיבות שלו עצומה. כמו בוסמן, הוא שינה את פני הענף. הוא הפך את צ'לסי מסתם עוד קבוצה לונדונית שטובעת בבינוניות למועדון שנמצא תמידית בטופ, שמהווה אטרקציה למאמנים ולשחקנים מהקצפת העולמית.
סגירת מעגל אתית
עד לפני חודש כל העולם קד לפניו. סוחרי אמנות התחננו שיקנה מהם יצירות, סוחרי נדל"ן שלחו לו לימוזינות כדי שיציץ באיזה ארמון שיצא לשוק, סוחרי שחקנים ביקשו את כיסו. הוא חי את החיים מהטרקלין, מהמחלקה הראשונה. הון של 14.2 מיליארד יורו יכול לקנות לך כרטיס לשורה הראשונה של העולם. ואז חרב עליו עולמו.
ב־10 במארס, היום ה־15 לפלישה הברברית של רוסיה לאוקראינה, הממשלה הבריטית הטילה סנקציות כבדות על אברמוביץ' על רקע קרבתו לנשיא ולדימיר פוטין. עכשיו הוא מצורע. איש אינו רוצה בקרבתו. נכסיו מוקפאים, הצעצוע שלו נלקח ממנו, איש אינו יודע איפה נמצאת היאכטה שלו, לא המטוס הפרטי, וגם לא באיזה בית הוא נמצא. הפורטוגלים אפילו משנים את חוקיהם אחרי שהתברר כי ניצל אותם כדי להשיג אזרחות. הוא נותר בודד.
בעקבות הסנקציות עליו ועל רכושו, צ'לסי נקלעה לרעידת אדמה של ממש. הפרמייר־ליג הפעילה סעיף בתקנון שפגע קשות בפעילותה. חנות המזכרות בסטמפורד ברידג' ננעלה, כרטיסי האשראי של הקבוצה הושעו, מכירות הכרטיסים נפסקו. הקבוצה קיבלה רישיון מיוחד להוציא 20,000 ליש"ט בכל משחק חוץ, ותוכל להשלים את כל משחקיה עד סוף העונה, בעיקר מתוך כבוד ללוח המשחקים ולקבוצות האחרות.
וכך, הבייבי שלו נמצאת עכשיו על המדף (וגם טירה בת 15 חדרים ליד ארמון קנזינגטון ורכוש נוסף שבו הוא מחזיק בבריטניה). אברמוביץ' חייב למכור את צ'לסי, גם כדי להציל אותה. תג המחיר עומד על ארבעה מיליארד ליש"ט. לפי דיווחים שונים בשבוע שעבר, יש מי שמתעניינים ביהלום שטיפח במשך שני עשורים, והם מגיעים מכל העולם: מאמריקה, מאירופה, גם מערב-הסעודית.
על פניו, מדובר בסגירת מעגל אתית. האיש שהתחיל את עידן הכסף המפוקפק אולי גם יהיה זה שיביא לסיומו. המשחק הראשון של הקבוצה אחרי ההחלטה נגד אברמוביץ' היה נגד ניוקאסל, מועדון שנרכש רק לאחרונה על־ידי קרן העושר העצמאית של ערב־הסעודית, מדינה שבה הוצאו להורג 81 בני אדם לפני כשבוע, מקום שבו מתייחסים לנשים כאל אזרחיות סוג ג'. הדברים הללו לא עברו על הסעיף ההוא בתקנון. אברמוביץ' כן.
ברוכים הבאים ללונדונגרד
אי־אפשר להמעיט ממה שאברמוביץ' עשה עבור צ'לסי. הוא קנה אותה ב־2003, הלווה לה יותר מ־1.5 מיליארד ליש"ט, הפך אותה לאימפריה ואת פרצוף הירח הסמוק שלו לחלק בלתי נפרד מהטבלואידים הבריטיים. תחת בעלותו, צ'לסי קטפה 21 תארים (הכי הרבה באנגליה באותה תקופה יחד עם מנצ'סטר יונייטד). הוא פתח את הדלת למיליארדרים אחרים לקנות קבוצות ולהפוך אותן לצעצוע שלהם. מנצ'סטר סיטי, לדוגמה, נמכרה כבר פעמיים מאז 2007, והפכה גם היא מעוד קבוצה למתמודדת קבועה בצמרת האנגלית והאירופית.
אברמוביץ' תמיד הכחיש שקנה את צ'לסי בגלל הוראה מהקרמלין. הוא תבע את כל מי שפיזר רמזים לגבי מקורות ההון שלו. אוהדי צ'לסי ואוהדי הכדורגל בבריטניה לא שאלו יותר מדי שאלות. כל עוד הם קיבלו אליפויות וצפו ברבי־אמנים על כר הדשא, הם עצמו את העיניים בזמן שהכסף הרוסי והערבי זיהם את תרבות הכדורגל במדינה. עבור אוהדי הקבוצות היריבות, הסנקציות נגד אברמוביץ' הן רגע מושלם של שמחה לאיד. הם מתייחסים לצ'לסי כאילו אנגולו קאנטה הוא מפקד כוחות הפלישה לאוקראינה. "איפה הכסף שלכם?" הוא השיר הפופולרי ביותר כרגע באצטדיונים באנגליה.
"עד אברמוביץ' היינו מועדון עם אליפות אחת, לפני 50 שנה. מועדון די אריסטוקרטי, אבל ממש לא הישגי. אוהדים אחרים תמיד לעגו לנו", אמר אוהד צ'לסי ל־BBC. "רומן הפך אותנו להכי שנואים באנגליה. המועדונים הגדולים שנאו אותנו כי נכנסנו לבית שלהם, והשתלטנו להם על החדרים עם תקציב בלתי מוגבל ומאמן שחצן. המועדונים הקטנים שנאו אותנו, כי תמיד הזכרנו להם כמה הם קטנים. לנו, כאוהדי צ'לסי, מעולם לא הייתה בחירה: להיות שנואים ואלופים זה הרבה יותר כיף מלהיות אהובים וכושלים. לא נסלח לבריטניה, שמלווה בריבית למלחמות בכל העולם, על מה שעשתה לרומן. אנחנו עומדים מאחוריו. הוא לא פלש לשום מקום".
האוהדים של צ'לסי הם הקורבנות הראשונים לכניעה ולנסיגה של ראשי הכדורגל האנגלי - גוף שמורכב ממועדונים עתיקים, שהיוו בית ומקום שבו אוהדים הרגישו תחושה של אחווה ושייכות, הפך לגוף שמקבל אליו כל דכפין בלי לפשפש במוסר המפוקפק שהגיע עם המזומנים באותה המזוודה. אף אחד לא שאל שאלות, המכירות הסתחררו, חוזי הטלוויזיה הרקיעו, התארים זרמו, הסירחון הריח כמו בושם. ועכשיו, הדם ממרקעי הטלוויזיה, ההרס, המוני הילדים והנשים הפליטים, לצד הקשרים בין אברמוביץ' לפוטין - כל אלו היו כמו שעון מעורר, או פטיש של מאה קילו על הראש, אחרי התעלמות שנמשכה כמעט שני עשורים.
אברמוביץ' (56), יתום שלא סיים את לימודי האוניברסיטה שלו, עשה את הונו, כמו רוב האוליגרכים, בעיקר מתוקף היותו מקורב לקרמלין. העובדה הזו איפשרה לו להשתלט על עסקי נפט ואלומיניום עצומים שהיו בשליטת המדינה. האוליגרכים התחילו לחפש בנרות מה לעשות עם ההון העצום שנפל בחלקם. "שבעתי מלעשות כסף", התבטא אברמוביץ' הביישן מטבעו קצת לפני שקנה את צ'לסי.
לפי ספרה של קתרין בלטון מ־2020, "אנשי פוטין", אחרי שהשתלט על הקרמלין החליט נשיא רוסיה לנהל אותו כמו דון שמנהל מאפיה. זאת הייתה, כך על פי הספר, תרמית ערמומית, מושלמת ומנוולת במניפולטיביות שלה. פוטין רצה לנצל את המשאבים הכלכליים העצומים של האוליגרכים כדי להשפיע במערב ולצבור יותר פופולריות עבור רוסיה.
בריטניה היא המדינה הראשונה. לטענת בלטון, פוטין הכניס את שליחיו לעולמות התרבות, האמנות, הפוליטיקה והכלכלה הבריטית. אברמוביץ' היה חלק משורה של אוליגרכים שעברו לבריטניה, קנו מכל הבא ליד, והפכו את עיר הבירה ללונדונגרד. מוסקבה על התמזה, אם תרצו.
עם או בלי קשר לפוטין, אברמוביץ' קנה קבוצת כדורגל. אולי הדבר האהוב ביותר על הבריטי הממוצע. הדבר שהוא מזדהה איתו ומרגיש בו שייך יותר מכל. הוא משקיע מיליארדים, רוכש את השחקנים הכי טובים שיש לשוק להציע ובמחיר גבוה בהרבה מערכם האמיתי. על פניו, וכך זה נראה גם על גבי עמודי הטבלואידים, מדובר בעסק של אליטות, של מולטי־מיליארדרים. אבל העסק הזה נתן לאברמוביץ' השפעה על האדם הפשוט. כשבוריס ג'ונסון הכריז אחרי הפלישה שבריטניה חייבת להילחם באוליגרכים, הוא בעצם אמר שבריטניה הכריזה מלחמה על עצמה. בריטניה, שבמשך שנים חיה תחת הסלוגן של "איבדנו את האימפריה, אבל לא מצאנו את התפקיד שלנו בעולם", הפכה למקלט שלא שואל מיליארדרים מפוקפקים שאלות.
אברמוביץ' תבע את בלטון, הצדדים הגיעו לפשרה, חלקים מהספר הובהרו ונמחקו ממהדורות עתידיות. הוא אולי הפסיד בקרב, אבל ניצח במלחמה: עיתונאים בריטים ואחרים יחשבו אלף פעם ואז יסרבו לכתוב משהו ביקורתי על האוליגרכים. אברמוביץ' עצמו מחק כל ניסיון להסוות את הקשר בינו לבין הקרמלין כשהתגנב מהדלת הקדמית למאמצי השלום בין המדינות. הוא הבטיח בציניות שכל הכספים ממכירת צ'לסי יועברו לקרן לנפגעים אוקראינים. בינתיים, צ'לסי, קבוצה שהייתה רגילה לטוס במטוסים פרטיים, לא יודעת איך תגיע למשחק החוץ הבא שלה בליגה האנגלית. המבט הזה על מה שנשאר מצ'לסי, אחרי שנים שהתכבסה בכסף מטונף, צריך לעורר דאגה בכל תחום בחיים שבו נגע הכסף האוליגרכי.
2.7 מיליארד דולר על רכש
אברמוביץ', כאמור, הפך את המשחק על פניו. לא עוד קבוצות מערי השדה, עם בעלים שעשה קצת כסף במפעל רהיטים מקומי ויכול להצעיד את הקבוצה שלו - איפסוויץ', לידס או נוטינגהאם - לצמרת ואפילו לאליפות. את מקומן תפס מועדון של ארבע־חמש קבוצות מוצפות בכסף, שקונות שחקנים מהליגות הספרדית והאיטלקית, עם חוזי טלוויזיה ענקיים שהפכו את הכדורגל האנגלי למותג גלובלי שצופים בו מיליארדים בכל פינה על פני הגלובוס. המחיר העצום וההשקעה, העיוות שיצר בשוק ההעברות, הידוענות וההצלחה הכמעט־מיידית ומתמשכת שלו - כל אלו גרמו כאמור למיליארדרים אחרים לראות כי טוב ולהצטרף למשחק.
הסגל של צ'לסי היה מורכב לפעמים מ-16 שחקנים מכל קצוות העולם לעומת שני מקומיים. זה היה ניהול מועדון קרתני, תועלתני. כשחגג שערים שצ'לסי כבשה, אפשר היה לראות שהוא לא ידע במה באמת מדובר. קחו למשל את קרלו אנצ'לוטי: בעונתו הראשונה כמאמן צ'לסי (2009/10) הוא זכה בדאבל; בשנה השנייה אברמוביץ' פיטר אותו במנהרת השחקנים בסיום המשחק האחרון של העונה.
את ההצלחות הכי גדולות שלו במועדון חייב אברמוביץ' לאדם ציני וכוחני פי מיליון, ז'וזה מוריניו. הם היו זוג שניגן בגאווה רשעות ספורטיבית נהנתנית. סמלי מועדון רגשניים כמו פרנק למפארד לא שרדו דקה על כס האימון. זה היה צחוק הגורל שדווקא שחקן אוקראיני, אנדריי שבצ'נקו, שלא הסתדר עם מוריניו, הוא זה שגרם לקרע הגדול בין המאמן לביו הבעלים. אברמוביץ' ביזבז 135 מיליון דולר בתוך פחות מחמישה שבועות בקיץ הראשון שלו כבעלים של צ'לסי. בקיץ השני, רגע לפני שמוריניו החל לזלול תארים, הוציא עוד 125 מיליון דולר. "מדובר במועדון עם מאגרים בלתי נגמרים, מועדון שמסומם מבחינה כלכלית", אמר אז ארסן ונגר, המנג'ר המרוגז של ארסנל.
בקיץ 2020, אחרי שהשייח'ים מאבו־דאבי ששולטים במנצ'סטר סיטי התחילו לערער על מלכותו, אברמוביץ' הוציא 300 מיליון דולר. בסך הכל שרף 2.7 מיליארד דולר על רכישת שחקנים ב־19 שנות כהונתו. אם לא היה מגיע לענף, כנראה לא היה צריך להמציא את חוקי הפייר־פליי הפיננסי. אברמוביץ', כך האגדה מספרת, נשבה בקסמו של הכדורגל האנגלי אחרי שביקר באולד טראפורד וראה את אוהדי קבוצת הבית מנצ'סטר יונייטד מריעים פה אחד לרונאלדו הברזילאי, לאחר שהאחרון העיף אותם מגביע האלופות יחד עם ריאל מדריד. הוא ניסה לקנות את ארסנל וטוטנהאם, התנחם בצ'לסי - וגמר אומר להביא אותה לטופ האירופי, בכל מחיר.
"להיות בעלי קבוצה זה להגשים את החלום שלי. יש שיטענו שאני סתם משוגע", אמר בעבר. "צ'לסי היא מקום להנאה, לתארים, להצלחות, זה לא מקום לעשות בו כסף". הוא צלל לתוך האשליה שלפיה כסף באמת יכול לקנות הכל. רק שכסף לא היה יכול למחוק את הזהות שלו ואת קרבתו לפוטין.
צ'לסי עטפה את אברמוביץ' בפופולריות, בתהילה. אנשים פתאום רצו להיראות לידו כדי לטפס במעלה החברה הגבוהה בבריטניה. ההתקדמות של צ'לסי בעזרת ערימת מזומנים בלתי נגמרת הייתה המראה להתקדמות של אברמוביץ'. הוא חשב שכשצ'לסי תהיה מקובלת במועדון הצמרת, הוא יתקבל יחד איתה. אבל זה לא באמת קרה. אף אחד לא שכח לאברמוביץ' מאיפה הוא בא ושל מי הוא חבר. צ'לסי הייתה אמורה להיות המקלט שלו, חדר הביטחון, למקרה שהחיווטים בתוך הקרמלין לא יתחברו יום אחד. צ'לסי הייתה אחד הדברים הראשונים שנלקחו ממנו. כשאתה נופל, כולם נהנים לתת לך בעיטת פרידה בדרך למטה. פתאום האוהדים מדברים על איך אברמוביץ' השתמש בכדורגל הקדוש כדי לשטוף את מי שהוא ואת מקור כספיו. אנשים התחילו לשאול מה בדיוק היו המניעים שגרמו לו להיכנס לכדורגל בכלל.
בדרכו החוצה, הוא חשף את פרצופו של המערב. הרשויות הבריטיות ניסו בכל מחיר להמשיך לספק לצ'לסי חמצן. הן איפשרו לו לעסוק בניהול המועדון מאחורי הקלעים. אף אחד מהאוליגרכים האחרים שעליהם הוטלו סנקציות לא קיבל ולו אלפית רישיון להמשיך לעסוק בעסק שלו. עם כל הכבוד לפלישה הרוסית ולשורת הגופות, יש פה קבוצת כדורגל שצריכה לעלות למגרש. אברמוביץ' אולי ניצל את הכדורגל לתועלתו האישית, אבל זה לא היה קורה אם הענף לא היה מוכר את עצמו לכל המרבה במחיר.
בתרחיש הגרוע מהכל, צ'לסי תשקע לפשיטת רגל, שחקניה ינטשו. או שהיא תשתחווה לכספו של עוד מיליארדר. לפחות את הזיכרונות שאברמוביץ' השאיר אף אחד לא יכול לגנוב. די ברור שסוף תקופתו בצ'לסי הוא גם סוף עידן האוליגרכים הרוסים. מה שלא ברור לחלוטין הוא לאיזה עידן נכנס הכדורגל המודרני.
