"לא חשוב מי ינצח היום", אמר לי אוהד צעיר בתחנת האוטובוס של קו 31, "העיקר שנחזור למגרש, שנראה להם שהם לא שולטים, שבית"ר הייתה מסבא שלי ותלך עד לנכד שלי. פעם ראשונה אני אומר: שנפסיד שלישייה לאדומים, אבל שניתן תצוגת עידוד".
אוהדי בית"ר ירושלים ניסו לגייס כמה שיותר קהל למשחק הזה. הטראומה מהמשחק בבלומפילד הותירה בהם פצע עמוק, וזו הייתה ההזדמנות שלהם להראות שלקבוצה הזו יש גם פנים אחרות, שפויות, נורמליות. היציע המזרחי הכמעט מלא נתן תצוגת עידוד צפופה ורועמת בתופיה שהתבססה בעיקר על שירי אהבה ומשפחה, במקום מלחמה.
מצד שני, טדי היה עטוף בקרחות. המערבי התמלא בחלקו התחתון. רק 7,000 צופים הגיעו. "זה מה שאנחנו שווים", אמר לי האוהד יובל ביציע המזרחי. "במשחק שהגדרנו אותו כמלחמה על הבית, זה מה שהצלחנו להביא".
העגמומיות של המחצית הראשונה השתנתה לגמרי במחצית השנייה. פתאום הם התעוררו. רגע אחד תפס אותי: כשבכל זאת התחילה שירה גזענית מצד כמה אוהדים כל היציע המזרחי שרק להם בוז אדיר. חלפו 30 שניות. בית"ר כבשה את השער השני שלה. "האימפריה עוד תחזור", שרו האוהדים. הדרך עוד ארוכה.
"גם אנחנו אשמים"
המשחק אתמול בטדי לא היה הדבר החשוב, אלא התפאורה שלו. להרבה אוהדי בית"ר יש מה להגיד על המצב שבו נמצאת הקבוצה שלהם. ככה הם נשמעו.
נדב שטראוכלר, 36, גר בתל-אביב. "אני בית"רי מבטן ומלידה. אמרתי אלי אוחנה לפני אבא ואמא. הולך כמעט לכל משחק, יציע מזרחי. לפעמים עם ארבעת האחים. בית"ר בשבילי זה לבוא מלמטה, עם ראש זקוף. אני מייצג את הרוב. נשיאים וראשי ממשלה, מג"דים וראשי מחלקות שהם אוהדי בית"ר, במאבק נגד פרומיל שמוציא לה שם רע. אז יש פה גם את העניין שבנו מציאות לפיה דווקא הפרומיל הוא הפנים של אוהדי בית"ר. אני, לבן ואשכנזי, לא הפנים של בית"ר?
"אנחנו אנשי ימין, מסורתיים, לא משחקים בשבת, תפילת ערבית במגרש, התקווה. בשבילנו זה בכלל לא עניין שיש שחקן מוסלמי במועדון. בשבוע שעבר בבלומפילד רק בדיעבד הבנתי כמה זה היה חמור, שהרביצו לאישה נכה ולחיילים. לא נרדמתי כל הלילה מהעצבים, ובבוקר יצרתי קשר עם הקבוצה ואמרתי להם שהמשרד שלי פורש את חסותו על קבוצת הנשים, משחקות בה ביחד נשים חרדיות ומוסלמיות.
"עכשיו זה צו 8. אסור לנו לוותר. אם נוותר יהיה ואקום, לה פמיליה תיכנס לשם והם יהיו בית"ר. אסור להרים ידיים אלא להילחם. אני לא מפחד. אם אפחד, אעזוב את המדינה. אוהדים שמפחדים מהאוהדים של הקבוצה שלהם? איפה נשמע דבר כזה? אבל לבד אי אפשר. צריך שאנשי החוק והמשפט יעזרו. הרחקה של 90 יום זו לא הרתעה. אנשים יפסיקו להביא את הילדים שלהם למגרש".
ד"ר איציק אלפסי, 42, פסיכולוג חברתי: "לה פמיליה זו אלימות בריונית שמתחילה להשתלט על היציע. הם קובעים מי ישחק ומתי ומה נשיר ביציע. ברגע שזה לא נעצר זה גלש לרחוב, לחברה הישראלית, בהפגנות למען החייל אלאור אזריה, צוק איתן, נגד מפגיני בלפור.
"זה לא ייגמר עד שהרוח של לה פמיליה לא תיכחד. צריך להוציא אותה מחוץ לחוק. רשויות החוק והאכיפה צריכות לפעול. אבל אסור לשחרר את הקהל מאחריות. יש שם הסכמה וגיבוי בשתיקה. אנחנו צריכים לבוא לכל משחק 10,000 אוהדים בלי קשר לתוצאות, לבודד אותם. הם זקוקים ללגיטימציה מאיתנו. עובדה שהשבוע הם התחילו להתנצל על מה שקרה, הם קלטו שעברו קו אדום".
מאור יפרח, 27, איש פרסום, ירושלמי: "גדלתי בבית חרדי. אני מדור האוהדים שלא ידע הצלחות, וזה חשוב, כי גדל היום דור של אוהדים שלא ידע הצלחות ולכן ללה פמיליה יותר קל למשוך אותם לאלימות, להרגשת שייכות. הזיכרון הכי חזק שלי מלה פמיליה היה אחרי המשחק בשרלרואה, כשהם זרקו חזיזים ואבוקות. פגשתי אוהד ואמרתי לו שזה באסה שהפסדנו, והוא אמר: 'למי זה חשוב, עכשיו כל אירופה יודעת מי זו לה פמיליה'.
"אני לא רוצה אותם. לא את העידוד ולא את הקונפטי. הם גזענים בשביל הגזענות. אין שום אידיאולוגיה. אבל אנחנו אשמים: חצי מיליון אוהדים נתנו לגיטימציה לכמה מאות מהם. היינו רוב דומם. אבל עכשיו הם הצליחו לאחד אותנו. זה צו 8, כל שבוע זה צו 8. זה קרב המאסף. מי שינצח יהיה הפנים של בית"ר".
לא בית"ר שהכרתי
זאב אברהמי, 52. 23 שנים בדיוק חלפו מאז הפעם האחרונה שראיתי את הקבוצה שהייתה פעם חלק מתא הלב שלי, מאז הפעם האחרונה שנטשתי אותה בלי להסתכל אחורה.
מהבוקר ברכבת הפרפרים פירפרו. כדורי הרגש שיחקו מטקות בין קרקעית הבטן לגרון. ההתרגשות העצומה בתחנת האוטובוס, המתח בין התחנות שהעלו עוד צהוב וצהוב, הזרימה למגרש, הצטופפות האוהדים, חנות המזכרות, הבלבול בכניסות ו…
כלום. כמו אח שלא ראה את אחיו שנים וכבר אינו מכירו. כמו מיתר שפקע ופקע גם תוקפו. שום רגש. בית"ר לא מזיזה לי כלום. לחצתי על כפתור המפלט. היא אינה חלק מהדנ"א. וזה ממש לא חסר לי.
