כשיצאתי לקטאר, סיפרתי לעצמי שאני יוצא לחפש אותה ואת המונדיאל. כשהגעתי, זה היה מבלבל מדי: רחובות ריקים, הרגשה כבויה מחוץ לאצטדיונים עצמם. כעת אני חושב שהמשימה הושלמה בהצלחה חלקית בלבד. את המונדיאל מצאתי, סוג-של: לפעמים, תלוי בשעה, אפשר היה למצוא כמה אוהדים חוגגים ושרים בשוק, אולי באזור פסטיבל האוהדים שהמסע אליו היה מורכב מדי. רמת הכדורגל הפכה פנטסטית החל מהשבוע השני, וכפי שאמר אחד מעמיתיי מהתקשורת הזרה: "הכדורגל שוב הציל את פיפ"א". כי הכל נשכח כשאתה רואה משחק אינטנסיבי ודרמטי באווירה ייחודית למונדיאל. את קטאר לא מצאתי, כי היא לא קיימת.
ארגנטינה אלופת העולם - סיקור מיוחד
קטאר היא מקום, ולא מדינה. אנשים גרים בה, אבל לא חיים בה. השבילים המטופחים, בנייני הענק המפוארים, הארמונות שנלקחו מהאגדות – אפילו המטה של משרד הפנים נראה מבחוץ כמו סצנת הפתיחה של "שלגיה" – כולם ריקים. האנשים כאן חיים אך ורק בתוך הקשר של גג כלשהו: בתוך הבית, בתוך אחד הקניונים המרהיבים, בתוך המכונית בדרך לגג אחר.
שאלנו כאן שוב ושוב: "איפה אנחנו פוגשים קטארים אמיתיים?" כי הרי האנשים שאתה בכל זאת פוגש פה ושם מדי יום אינם כאלה. הם תיירים, נתינים זרים או מקומיים ממוצא אחר שאינם זכאים לאזרחות מלאה. בכל פעם שנראה היה שהם נמצאו, התברר שמדובר בבני לאומים אחרים. קטארים לא מסתובבים סתם כך עם "פשוטי העם". השכבה הזו, של 300 אלף מחזיקי דרכון מתוך שלושה מיליון תושבים, הקטארים "האמיתיים", לא נוהגים לעבוד או לצאת החוצה יותר מדי, ומקבלים מהלידה ועד לבגרות את כל מה שדרוש להם במענקים ממשלתיים. רק לקראת הסיום איתרנו אותם.
אדונים ומשרתים
קודם כל קצת רקע: קטאר אינה משופעת באטרקציות ומוקדי בילוי, מעבר לטיולי ג'יפים במדבר ומוזיאון או שניים. חלק ניכר מהזהות שלה נחשף בעלון לתיירים שמחולק בצ'ק-אין במלון, שבו מפורטות אופציות לתיירים. המצב כל כך עגום, שאחד מימי הטיולים המודרכים המוצעים הוא "יום קניונים", שבו האוטובוס מעביר אתכם בין ארבעה ממרכזי הקניות הנוצצים ביותר.
הם באמת יפהפיים, טירות שיש מוגזמות עם קשתות ומזרקות, כאלו שגם בן אנוש נורמלי יכול לבזבז בהם – כמו הווילאג'יו שכולל חצי לונה פארק בגודל טבעי, או הוונדום, קניון בוהק עם מרחבי ענק בין חנות לחנות, שבו הדלתות בשירותים המוזהבים נפתחות עבורך באופן אוטומטי. וגם שם, בשיא היוקרה, לא מצאנו קטארים. אז התעניינו, ומסתבר שיש קניון שלא מופיע בתדריכים לתיירים, כנראה כדי שלא יהרסו להם את הפאסון. הוא נקרא אל-חאזם, המבנה המפואר ביותר שראינו בימינו, לא רק בהקשר של קניונים.
זה היה ערב משונה במיוחד. לא שומעים צליל שם, פרט לנקישה של הכפיות על כוסות הקפה והשירה של להקת הפולקלור המקומית שמסתובבת מצד לצד. זו הזירה של השייח'ים ונשותיהם עוטות הבורקות, יושבים בבידוד מוחלט מהחברה ובהפרדה בין גברים לנשים בשרשרת בתי קפה חרישיים ומעשנים נרגילות ללא הרף. מגרש החנייה כולל דגמי מכוניות שעוד לא הומצאו, ובתוך הקניון עצמו ישנו אולם תצוגה של רכבים עתידניים למראה. החנויות אינן של מותגי יוקרה, אלא של כאלה שלא מוכנים ששמם יוזכר לצד מותגי יוקרה "עממיים". כאלו עם שומר חסון בכניסה, עומק ועיצוב מופרעים, ובקצה ארונית זכוכית עם שלושה-ארבעה שעונים או בשמים שעולים הון. פה ושם מסתננים לשם תיירים, והם מסתפקים בצעידה בפה פעור.
אלו הקטארים וזו קטאר. יש עם חבוי וקטן של אדונים עשירים, רואים ואינם נראים. נמצאים בערך, אבל לא במקום שבו תוכל לנהל איתם אינטראקציה אמיתית. ויש את המשרתים, מיליוני נותני השירות מאסיה ואפריקה, שמתגוררים בשכונות פחות טובות ועושים מה שצריך כדי לשרוד ולפרנס את המשפחה בבית. הם שקופים, למרות שהם היחידים שאפשר להיתקל בהם על בסיס קבוע. המוכרים בחנויות, המלצרים, השוערים.
את האירוניה הכואבת של קטאר ראיתי באחת מרשתות הפיצה, בדרך להזמנה קצרה ומהירה בסוף הערב. בחוץ עומד תור של שליחים על אופנוע. אחד מהם, סנגלי או קמרוני, לא הספקתי לברר, העז להיכנס לחנות, והקופאי ההודי אמר לו שרק ללקוחות מותר. המנקה הפיליפינית ניסתה לעזור, ללא הצלחה. במשך שתי דקות הם ניהלו תלת-שיח של חירשים, שני אנשים עם אנגלית שבורה מול אחד שדובר רק צרפתית ולא מבין מה הם מבקשים. גוגל טרנסלייט ששלפתי הציל את המצב. אולי במקום נורמלי היה קוד שפה סדיר, הבנה הדדית, אבל קטאר אינה מדינה, כאמור, אלא מרכז שירות בן שלושה מיליון אנשים, והם לא תמיד מסוגלים לתקשר זה עם זה. לבוסים לא אכפת כל עוד יחייכו ויוציאו הזמנות בזמן.
בלי עבר ובלי עתיד
צריך לראות מקרוב כדי להבין טוב יותר. אחרי כל הדיבורים על מותם של 6,500 הפועלים הזרים בבניית האצטדיונים וההכנות לטורניר, מצטיירת תמונה מסוימת, אבל זה לא שהקטארים רוכבים על נפאלים ברחובות ומצליפים בהם. התנאים הגרועים באמת הם של פועלי הבניין ומניחי הצינורות במדבר, שעובדים בחום בלתי אנושי, ללא אפשרות לחזור הביתה בלי אישור המעסיק, בלי מנוחה או צ'אנס לשינוי. נשיא פיפ"א ג'אני אינפנטינו האשים את המערב בכך שגם אצלו תנאי הזרים אינם טובים, אבל לפחות אדם שמגיע לעבוד במדינות האלה נהנה מחירות יחסית ומאופציה למוביליות חברתית – דברים שחסומים בפני הזרים כאן. זה לא שאם יעבדו יתקדמו פתאום בסולם הדרגות. הם נועדו למלא תפקיד מסוים בחברה שנבנתה בקטאר.
זו לא השטות היחידה של אינפנטינו, הפנים של ארגון מושחת ומקולקל. אפשר לבלוע המון צפרדעים, אבל כאשר לפני המשחקים מוצג הסרטון של פיפ"א שקורא "די לאפליה", זו כבר לא חוסר מודעות, אלא עלבון לאינטליגנציה. מסר לשוויון במדינה הזו?! המקום שבו יחסים הומוסקסואליים אסורים בחוק, שבו אישה לא יכולה לעשות כמעט כלום ללא אישור של בעלה או אביה? לעגתם לעולם ואסרתם מחאות, ואתם עוד מעזים לקרוא "די לאפליה" במדינה שמפלה בין דם לדם ונותנת זכויות מלאות רק לבני השכבה העילית?
ובסופו של דבר, הכל מסתכם בסיסמה של הטורניר: "עכשיו זה הכל". לאף אחד שהיה מעורב במונדיאל לא אכפת מהעבר או מהעתיד, כי כאן ועכשיו זה כל מה שמשנה. מיליארדים הושקעו באצטדיונים ובתשתיות כמו המטרו שאין בהם צורך אמיתי – עזבו, למי אכפת עכשיו כשיש כדורגל. רק עכשיו. וזה תואם את העובדה שכמעט שום דבר במרכזה של קטאר, בערים החשובות, נותן רמז לעבר הקרוב. הקטארים מנסים ליצור תרבות ותדמית חדשה באמצעות תעלולי אדריכלות מערביים שמכסים את ההיסטוריה השבטית שהתקיימה שם וכיום מגודרת באיזו תערוכה. בקטאר לא מתעניינים גם בעבר הפרטי שלהם, כי הם רוצים שיחשבו עליהם אחרת. עכשיו.
יש דברים ראויים שהתרחשו. גם לעולם הערבי הגיע מונדיאל משלו, שבו ערבים ומוסלמים מכל העולם הרגישו שייכים ומחוברים. ואפשר היה בסופו של דבר להסתדר בלי אלכוהול כדי לכבד את המסורת שלהם. חשוב להיחשף למנהגים ותרבויות, גם כאלו שלפעמים קשה לעכל, כל עוד הם לא פוגעים בכבוד האדם. אבל איפה הייתה התרבות הזו? העולם הערבי בלט כאן רק בגלל השפה, הלבוש והנוכחות. קטאר היא המקום הגרוע ביותר להציג בו את ההיסטוריה העשירה ומגוון רבדים, מוזיקה, אמנות, צבע. אם כל מה שהאוהדים יצאו איתו מקטאר זו התלהבות מהכאפיות והגלביות, אז הוחמצה הזדמנות לתת לעולם הרחב יותר מאשר חוויה ערבית שטחית, בדיוק מהסוג שקטאר מציעה.
מה להם ולכדורגל?
והנקודה האחרונה והגרועה ביותר היא המורשת. ניקח לדוגמה את המונדיאל "הראשוני" הקודם, דרום אפריקה 2010. ההשקעה העצומה יצרה תשתיות תחבורה שהמדינה הייתה זקוקה להן והעבירו אותה לעידן חדש, לצד מתקנים מעולים וחשיפה חיובית שמובילה מאז ועד היום לצמיחה עקבית במספר התיירים. אלו הדברים שמונדיאל נותן למארחת מעבר לכדורגל, שם ממילא כבר היה טירוף כלפיו.
איזו מורשת תישאר בקטאר? אין פה תשוקה לכדורגל, זה לא ממש מעסיק את המקומיים, והפועלים הזרים מעדיפים קריקט וענפים מקומיים מסורתיים מהמדינות שמהן הגיעו. כל העסק הגיע לשם רק כדי שהשייח'ים יחזקו את הקשרים העסקיים עם המערב ויוכלו לצפות במסי מתא הכבוד.
מכל זה לא יישאר דבר: כסף? בגלל גל ההתייקרויות העולמי, קטאר הרוויחה בענק ממחירי הנפט והעודף התקציבי שלה לשנת 2021 שנחשף השבוע זינק מכמה מיליארדי ריאל מקומי (שווה כמעט לשקל) ל-77 מיליארד. השייח'ים רק רוצים לגוון את פרופיל ההשקעות, ובשביל זה לא צריך מונדיאל; תשתיות? אם בקטאר היו זקוקים באמת למטרו, הם היו מקימים אותו כבר בתחילת שנות האלפיים. ביום שאחרי הטורניר יהיו לא מעט תחנות רפאים; אצטדיונים? זה שמפרקים ומקטינים את חלקם לא פותר את הבעיה של מספר מתחמי ענק חסרי פשר, שההשקעה העצומה בהם הייתה עבור משחקים ספורים בלבד. אנחנו הרי ב"עכשיו זה הכל". המראה שלהם, נוצצים וריקים, רק יכאיב עוד יותר למשפחות הפועלים שנהרגו בהקמתם.
ולבסוף, מורשת הספורט. מרוצי גמלים, אילוף בזים, קצת אתלטיקה בגלל ההצלחות האחרונות, אבל קטאר היא לא מדינה שמשתגעת על ספורט, זה לא בשבילה. היא הקימה את אקדמיית אספייר המפוארת כדי לטפח ספורטאים, אבל זה רק בשביל להאדיר את שמה ולהציג את הדגל ביותר תחרויות. אין פה נבחרת נשים פעילה, נבחרת הגברים עבדה במשך 12 שנים על איך שתיראה וקיבלה בראש במונדיאל, אין ילדים שמשחקים ברחובות, או במגרשים קטנים, שהאלילים שלהם הם כדורגלנים. ומעל כל הסיבות, זו הייתה הטובה ביותר למניעת האירוח מקטאר: מונדיאל במדינה ערבית? נהדר, בואו נרים אותו, אבל בכזו שיש בה תשוקה לכדורגל, שהטורניר ייתן לה דחיפה, ולא לזו שתשפוך הכי הרבה כסף.
עכשיו זה הכל, אבל העכשיו הזה נגמר והמונדיאל הוא נחלת העבר. צריך לשמור בתיקייה רק את התוצאות וההתלהבות, הדרמות והספורט, ולמחוק כל זכר להחלטה האיומה הזו. 12 שנים דיברו על מה יקרה בטורניר הזה, וכעת אפשר להעיף אותו לעזאזל ולנסות ללמוד מהמסלול המעוות ששלח את גביע העולם בכדורגל לקטאר. אנחנו יודעים שזה לא יקרה. קטאר כבר מדברת על אולימפיאדת 2036. ואתם יודעים שאם השם שלה יעלה, היא גם תיבחר.
